מילים מפלסטיק

העט משוטט על דף ריק מתוכן המילים עצורות אי שם בפנים, מנסות לפרוץ את המחסומים. את קירות הזכוכיות שאני מציבה ביני לבין העולם למרות שאני יודעת שאני שקופה ושאין מנוס מרגשותיי.

האצבעות מטיילות על המקלדת, מנסות להעניק לקורא דבר שהמוח לא מצליח להעניק ללב. במקום לרצות את עצמי אני מרצה אחרים. במקום להרגיש את הצריבה בעיניי כשאני חוזרת על המילים שמבלי להבחין חמקו מבין ידיי אני גורמת לתחושת ריקנות בראשי.

רגליי היחפות מתכחכחות בריצפה, אני יושבת איך שהתרגלתי, שותה את אותו הקפה אליו התרגלתי, מחליקה את אצבעותיי על המסך אליו התרגלתי שמשמיע שיר נטול רגש שגם אליו התרגלתי, מרגישה את חוסר ההתרגשות אליה הייתי רגילה.

אותן מילים מחיים אחרים, שמצאתי בספרים שנתנו לי מנוס מן העולם חרוטות בזכרוני. אותם שירים שהתאימו כל כך ברגעים בהם הרגשתי כי איבדתי הכל. אותה תמיכה שקיבלתי כתגובה על משהו אמיתי שכתבתי.
אותה השראה שקיבלתי.

עכשיו הכל מילים מפלסטיק.
תוכן חסר משמעות,
דיבורים ללא רגשות.
ממש כמו הבטחות שלא ניתן לקיים, כמו עט ללא דיו ועיפרון שאינו נמחק.

אני לא אפסיק לכתוב, לא לעולם. אני רק צריכה מישהו שקשיב, מישהו שיחשיב גם אותי. מישהו שיפרוץ את השכר, שיתן למילים לגלוש במורד מוחי, שיתן להם להשתלב בחרוזים.

מישהו שיתן לי מצבים מלאי התרגשות, שימלאו את ראשי במחשבות, משהו שיגרום לי לצאת מהשגרה, מהקופסא אליה האנושות שלנו נקלעה.

אולי מישהו עם מילים חכמות שיתן לי תקוות.
ואולי מישהו שיקשיב וישתוק.
ואולי אני צריכה את עצמי ודי?