מילים יוצרות מציאות
"מפגר"
לא חשבתי שמילה אחת, שנזרקה לשיחה בלי לשים לב, יכולה לחדור כל כך עמוק ללב שלי, שלא אצליח להירדם כל הלילה. אפילו שאני יודע שהיא נזרקה סתם ככה, אמנם כן בכוונה להעליב – אולם לא עמוק כפי שלקחתי אותה.
כשהערתי לאותו החבר, הוא הפנה אותי להגדרה המילונית:
נֶחְשָׁל, מְאַחֵר, שֶׁאֵינוֹ מִתְקַדֵּם כַּאֲחֵרִים: הַמְּטַיְּלִים עָמְדוּ וְחִכּוּ לַמְּפַגְּרִים. שָׁעוֹן מְפַגֵּר. תַּלְמִיד מְפַגֵּר בְּלִמּוּדָיו.
2.
שֶׁאֵינוֹ מִתְפַּתֵּחַ (בְּיִחוּד שִׂכְלִית): מוֹסָד לִילָדִים מְפַגְּרִים.
אני מעולם לא ראיתי שימוש שנעשה בתום לב בהקשרים הראשונים, וגם בהקשר השני – ב2017 חוקק "החוק להחלפת המונח מפגר" והמונח 'מפגר' הוחלף ב'מוגבלות שכלית התפתחותית' – או בקיצור, מש"ה. היו שטענו שזה רק תיקון סמנטי, שגם מוגבל זו קללה – והשינוי מיותר.
איני טוען שהמונח הזה מושלם – אבל הוא משתפר. שפה יוצרת מציאות. "חיים ומוות ביד הלשון". אנסה להדגים:
"מפגר – מאחר, שאינו מתקדם כאחרים" – לקלל אדם על כך שהוא מאחר? על שאינו מצליח – או לא יכול – להתקדם כמו כולם? לקלל אדם על שהוא זקוק לעזרה? כאילו הוא אשם בכך, ונחות מכל האחרים?
"מוגבל – הציבו לו גבולות
הותר לו או התאפשר לו לעסוק רק בתחום מסוים או במספר תחומים מצומצם"
כאן כבר אין אשמה, אין רגשות שליליים, אין נחיתות. אני לא משלה את עצמי: ראיתי וחוויתי שימוש גם במילה 'מוגבל' כקללה. אבל, כאן אין ביקורת על מעשיו, על הצלחתו או על קצב ההתקדמות שלו:
רק הצהרה שביחס לאחרים, יש לאדם הזה קושי/חוסר יכולת לבצע דברים מסויימים. זו לא אשמתו – זהו מצב נתון.
מה גם, שהמילה מוגבל משמשת במקרים רבים, ואין לה קונוטציה שלילית: בעירבון מוגבל, מהדורה מוגבלת, הגבלת גובה/גיל…
אנו משתפרים, לומדים לקבל לתוכנו את כולם, לראות את הטוב והמיוחד, לא לפחד או להרגיש מאויימים מכל מה ששונה מאיתנו, ואפילו לנסות להבין.
כן, אפילו אדם טיפיקלי ובריא בגופו ובנפשו יכול להבין – אם רק ינסה. וגם אם אי אפשר להבין הכל – לקבל.
ואם מבינים ומקבלים מישהו באמת, אי אפשר שלא לאהוב אותו.
תגובות (0)