מילים בלעדיות.

כל כך הייתי צריכה את אמא שלי היום.
והיא כאן, אבל בחדר הסמוך, לא מאוד נוכחת בחיים שלי.
שלא נדבר על התחושות.
עבר עלי יום גרוע היום.
התבקשתי להזיז את הגוף בחינניות, אבל הנפש נחרדה למראה הגופות הארוכים, הקלילים האלה.
הרגשתי שחזרתי לכיתה א. רק עם ציפיות של כיתה ו.
זה אולי נשמע מגוחך, אבל הייתי צריכה את החיבוק של אמא היום.
חזרתי מהאודישן, הבטן הפוכה, והדמעות מבעבעות עמוק עמוק במקום בו תקעתי אותם.
אבל שום מילה.
אמא בחדר הסמוך עובדת. ולאבא שלי קשה להכיל את הרגשות הקשים שלי. וכשהוא מצליח אז אני בורחת, כי זה פשוט מביך מידיי.
פרקתי לזרים, פרקתי קצת ליותר קרובים. אבל באמת רציתי לפרוק למשפחה, כאלה שיקבלו אותי גם אם השרירים שלי קצרים מידיי. אני מקווה.
אני שונאת להרגיש לא יוצלחית. ועוד יותר שונאת לא להכיר טובה על מה שכן קיבלתי. אני לא יודעת, אולי אני מסבכת הכל. רציתי להינות היום. חזרתי כמעט בוכה.
ושוב מי אשם.
המורה? הבנות? הנפש הפצועה?
האמת שאין לי כבר כוח לטחון את הסוגיה. לפעמים בא לי שהכל פשוט יזרום חלק. כמו הקטע הזה. שאני לא חושבת יותר מידיי איך להשביע את רצונכם, ופשוט כותבת מה שבא לי ואיך. שבא.
כמו למשל על זה שחיממתי לי חלב בסיר וחצי תכולתו נשפכה.
ואני יודעת שלא בוכים על חלב שנשפך, אבל מה אם החלב היה אמור להיות נחמה על הבכי שלא יצא?
מוקדם בבוקר.
כן. אשכרה בוקר. ואני עם מדים שחורים ושקיות שחורות מתחת לעיניים.
מי לעזאזל מתחיל שיעור מחול בשכיבות שמיכה?!
נדפק לי הגב. 42 דקות נסיעה הביתה ואני עם החימום דלוק של המושב בשיא החום, רק שירגיע את המקום.
אני לא יודעת למה הטקסט הזה מצחיק אותי. אולי כי אני לא דופקת חשבון (רק את הגב).
הלוואי והייתי קלילה יותר. גם בנפש.
הכי מוזר אבר שלי. אבל ככה בא לי היום, ככה בא לי לדבר לכתוב ושהעולם יקפוץ. אחרי זה נשים את המסיכות, קחו שנייה לנשום את האוויר המאובק והזר הזה. תנו לי שניה להיות אז איז. באותה נשימה יכולתי לקרוא לקטע יומני היקר, אבל יומן אין לי כבר מכיתה ו, ולמרות שזה לא קטע לפנתיאון, אני גם לא רוצה לגמד אותו רק לרמה של מחברת שורות. אני מקווה שמבאוסה יפה לי רצח. כן לגמרי השתמשתי במילה הזאת עכשיו.

אני חושבת שאמא יצאה מהחדר עכשיו, סיימה לתת עצות למישהי אחרת. אבל זה ברור שאם היא תשאל איך היה, לא יהיה לי לב לספר לה.
אולי זה בדיוק הזמן המתאים בשבילה,
אבל בשבילי?
בשבילי קצת מאוחר.