מילה ומקלדת וקול של הקשה

נשימה. נשיפה. נשימה. נשיפה.
אני עוטפת את פי בשתי ידיי ומכניסה ומוציאה את האוויר החם יותר מהרגיל. רועדת ומרעידה את הכיסא ומתחילה כבר לשמוע את הקול של המקלדת, קול של הקשה. למרות שעדיין לא לחצתי על שום כפתור.
אני מנערת את ידיי באוויר ומנידה את ראשי, כאילו לשלילה.
"לא… הניסוח הזה לא טוב."
האם אני משוגעת? האם יש לי הזיות? האם יש לי תסביכים?
מדוע כל פעם שקורה משהו שיוצא קצת מהשגרה אני חייבת לרוץ ולספר לכל העולם על זה?
האם אנחנו מוצאים בשיתוף הזה נחמה?
גם אם מדובר בשיתוף שאולי אף אחד לא יראה? לא יקרא?
אנחנו בורחים לעולם של מילים. כולנו.
אצבעותיי מתחילות לרטוט ואני מרגישה שנהיה בחדר העבודה הקטן חם יותר ויותר.
מתנדנדת בכיסא קדימה ואחורה ומזיזה את אצבעותיי מעל המקלדת. אבל אין את הקול. קול של הקשה.
אני מכסה את פניי בידיי. אולי כולנו משוגעים?
אולי זה קשור למין האנושי. מי החליט שאנחנו טובים יותר? חכמים יותר? מוצלחים יותר? ומעל הכל- מי החליט שיש לנו סמכות על כל מי שלא טוב, חכם ומוצלח כמונו? אם זה בכלל נכון.
מי אמר שמותר לנו לכלוא חיות בכלובים כדי שנוכל אחר כך לבוא ולראות אותם?
מי החליט שיש אנשים שהם ככה ויש אנשים שהם ככה, ולמישהו אחד מגיע יותר.
מחלוקת.
ואיזו מחלוקת!
אילו דברים גורמת מחלוקת כזו!
"יש לך מבטא שונה משלי…" "אתה נמשך למין של עצמך…" "יש לך עור אחר…" "אתה לא בן אדם אז אני אכלא אותך בכלוב."
החיים הם מחלוקת אחת גדולה, לא? מלחמה, שמלאה במערכות.
מותר לאכול חיות?
ובכן… אני מניחה שכן. כשאריה אוכל זברה, זה מפני שהוא רשע? לא, הוא רעב.
מותר לעשות מלחמות?
אני חושבת שכן, אבל למה זה מביא תועלת?
מותר לחלק את העולם לדתות?
גם בזה לא מצאתי חכמה מסוימת.
אבל יש אנשים שיחלקו עליי. וזה בסדר, כי מהרגע שנכנסנו לגן לימדו אותנו שכולנו שונים.
אז למה אנחנו מחליטים שכולם צריכים להיות אותו דבר במקום מסוים?
שקט.
המחשבות מתבשלות ואז סוף סוף- מילה על המקלדת וקול של הקשה, קול שאני אוהבת.