מילה אחת
קרה לכם פעם שזרקתם מילה למישהו, מילה קטנה, ממש בצחוק בלי כוונה להעליב אותו או לפגועה ברגשותיו. אבל לא באמת הכרתם אותו או ידעתם על עברו, לא חשבתם שהוא יקח את זה קשה כל כך, לא חשבתם שזאת נקודה רגישה אצלו, שזה פצע פתוח שטרם אחלים.
פשוט זרקתם את המילה והלכתם משם והוא נישאר מאחור מתאפק שלא לפרוץ בבכי, מתאפק לא לצרוח.פשוט נשארתי מאחור רק אני והמילה הזאת "שקופה".
לפני שנה…
אני יושבת בשולחן האחרון, בסוף הכיתה כהרגלי, איש לא מבחין בי, מבחינתם אני לא קיימת וטוב לי כך, אני מעדיפה להיות שקופה, להיות זאת שלא רואים ולא שומעים מאשר להיות זאת שכולם רואים, זאת שכולם צחקים עליה ממש כמו שקרה לי אתמול שאחת הבנות בכיתה צחקה עליי בגלל שעורי בהיר,היא אמרה שאני שופה כמו רוח רפאים ושלאף אחד לא איכפת ממני,שאני סתם ילדת כאפות מוזרה.היא אמרה את זה מול כולם ואני כמו ילדה קטנה בכיתי, אני לא ידעתי שמצלמים אותי לו ידעתי לא הייתי בוכה, לא הייתי נותנת להם את הסיפוק הזה אבל אני בכיתי והם צילמו את זה והעלו את זה לפייסבוק וכבר אחרי שעה היו מאה לייקים ולא מעט תגובות, הכותרת של התמונה הייתה "**** בוכה,להיט".
בסופו של דבר הילד המפגר שאעלה את בתמונה מחק אותה ואני החלטתי לחזור למקומי הבטוח בסוף הכיתה.
חזרתי למקומי, חזרתי לשקוע בחוסר ביטחון.
אבל אם הזמן המצב אשתפר והבחורה הזאת שצחקה עליי ביקשה סליחה מול כל הכיתה וחבר טוב של התלמיד שאעלה את התמונה שלי לפייסבוק אמר שהחלום שלו שביום האחרון ללימודים הוא רוצה ליראות אותי יושבת במרכז הכיתה, וכך היה ביום הלימודים האחרון בכיתה יב ישבתי במרכז, שכולם ידעו שאני קיימת, שאני כבר לא אוויר.שאני קיימת ושאני גאה במי שאני.
בשנה הזאת שחלפה מאז גיוסי לצהל הבטחתנ לעצמי שאני לא אחזור להיות מי שהייתי אז, שאני לא אחזור להיות מי שהייתי במשך 19 שנותיי. והאמת ש""הצלחתי יפה מאוד.עד היום.
לפני שעתיים
"אתם יכולים לשבת לנוח קצת ואז תמשיכו לשטוף את הכלים" אמר הטבח לי ולשאר התורנים, אני אישית אוהבת להיות תורנית מטבח זה תמיד מצחיק וכיף, נכון שזה קצת קשה ומעייף אבל אני בכל זאת אוהבת את זה.
"המכנס שלך נרטב קצת" אמרה לי אחת התורניות, אני לא מכירה אותה ואפילו לא זוכרת את שמה.
המכנס באמת היה רטוב אז קפלתי את השרוול שלו קצת וחלק קטן מהרגל שלי נחשף.
"וואו" אמרה חברתה של התורנית הראשונה "את ממש לבנה".
"כן,את ממש שקופה" אמרה התורנית הראשונה "אני יכולה לראות דרכיך" כל הטבחים והתורנים צחקו.רק אני לא.
פשוט קמתי והלכתי מישם, לפני שהדמעות יפרצו, לפני שמישהו יספיק לצלם.
כשחזרתי הם אמרו שהם הולכים לבריכה מחר ושאלו אם אני רוצה גם לבוא, אמרתי שאני מעדיפה שלא.
התורנית הראשונה אמרה שוב משהו על זה שאני שקופה ואני לא יכולתמ יותר, התפרצתי עליה. אמרתי לה שאם לא טוב לה איך שאני ניראת שלא תסתכל עלי.
לא רציתי להיות שוב אותה נערה חסרת ביטחון. אבל בכל זאת הייתי כזאת. אם לא הייתי כזאת לא הייתי מתעצבנת כי אחרי הכל אני יודעת שהן לא התכוונו להעליב אותי.הן רק צחקו.הן לא אשמות שיש לי סריטה.הן לא אשמות שכל חיי הייתי שקופה.אני האשמה היחידה.אני זאת שהפכה את עצמה לשקופה, שגרמה לכך שאיש לא יראה אותה, אני זא שהרחיקה את כולם ובחרה להעלב תמחד, אני יודעת שזאת הייתה אשמתי כי בשנה האחרונה לא הרחקתי ממני את מי שניסה להתקרב, לא לקחתי ללב מכל מילה שאמרו לי ולא חשבתי בצד.אך אחד לא צחק עליי או אשפיל אותי.אפשר לאמר שהייתי מאושרת.
תגובות (0)