מחשבות

מחשבות אף פעם לא הועילו לאף אחד. או לפחות זה התחושה שלי. אחרי שיצאתי מהכיתה באותו היום, לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה.
"מה זה היה?"
"איזה מוזר"
"בחיים לא הרגשתי ככה קודם"
"מה לעזאזל קורה??"
במשך חצי שנה לא הפסקתי לחשוב. פיתחתי אובססיה לילדה הזאת. היא רק הייתה נכנסת לכיתה בבוקר ואני הייתי מרגישה משהו בבטן, משהו שלא ידעתי להגיד מהו. הייתי מסתכלת עליה. הרבה. גם בלי שרציתי היא תמיד הייתה שם מולי. רק עכשיו שמתי לב כמה היא יפה. וזה הפחיד אותי. למה אני חושבת עליה כל כך הרבה?
מה זה אומר?
התחמקתי ממנה כמה שיכולתי. היא הפחידה אותי. יותר נכון לומר מה שהרגשתי כלפיה הפחיד אותי. בכל מקרה היא לא היתה חברה קרובה שלי ככה שזה לא היה קשה לנסות להתעלם ממנה.
היא הייתה פופולארית, ואני לא. גם ככה אף אחד לא שם לב אלי. היה לי רק את החברות הטובות שלי לדבר איתן. אבל אני שתקתי. לא סיפרתי לאף אחד מה עובר עלי.
אחרי כמעט שנה, בכיתה י', אני עדיין עם הדבר הזה בבטן. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. והחלטתי לספר לחברה הכי טובה שלי מה עובר עלי. קיוויתי שהיא לא תשפוט אותי, שהיא תבין ותעזור לי לעבור את זה.
ביום שהרגשתי מוכנה, או כמעט מוכנה, לקחתי אותה הצידה ואמרתי לה שאני צריכה לדבר איתה, לשתף אותה במשהו שעובר אליי.
היא הקשיבה לי, והבינה מה עובר עליי. (עד כמה שמישהו שלא עבר את זה בעצמו יכול להבין) והיא אמרה לי; "תקשיבי, לפי מה שאת מתארת, זה נשמע כאילו את קצת…"
"מה?, קצת מה?"
"זה נשמע כאילו את מאוהבת בה…"
אוי. חשבתי בעצמי שאולי זה מה שקרה לי. אבל, אף פעם לא התאהבתי קודם, בכלל. עניתי לה; "את חושבת שאני צריכה לדבר איתה?"
"ממש לא כדאי לך, את לא יכולה לדעת איך היא תגיב."
"צודקת, אבל אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה, שרק ככה זה יעבור."
"מה יעבור?"
"מה שאני מרגישה, שרק אם אני ידבר איתה על זה, אני ישתחרר מזה, וזה לא יפריע לי יותר."
מחשבות אף פעם לא הועילו לאף אחד. לי הן לא הועילו. המחשבות שלי לקחו אותי למקומות קשים, כואבים. להרגשה של פחד, וחרדה. אבל בדרך כזאת או אחרת, המחשבות שלי הובילו אותי לאיפה שאני היום. לטוב ולרע. המחשבות, וגם המעשים. ואחרי השיחה שלי עם החברה הכי טובה שלי, החלטתי לעשות עוד מעשה. אני הולכת לספר לה.