מחשבות

יש את הרגעים האילו שאתה יכול להיות הכי שמח בעולם, מרגיש שהעולם מונח בכף ידך.
אך יש רגעים אחרים שבהם אתה רק רוצה למות, רגעים שאתה על הרצפה הקרה וחסרת הרחמים.
עברתי תקופה, מוזרה, קשה, מלאת דרמות, כמו טלנובלת נעורים שכזו – ללא ספק תקופה מעניינת.
הכרתי את עצמי והכרתי את האנשים שקרובים אליי. זה היה ממש לא קל להסיר ממני את שכבות האטימות שנוצרו במהלך 18 שנות חיי אבל זה קרה. זה קרה בבום רציני כי ממש לא הייתי מוכן לכל מה שקרה – שברוני לב, שקרים, ריבים ועוד ועוד. למרות זאת אני חושב שטוב שזה קרה כי התבגרתי (הגיע הזמן גיל 18 בכל זאת :)).
אני בן אדם שכל הזמן במצוד אחר האהבה. כל מי שאני מדבר איתה ישר אני חושב על קשר רומנטי, ואני לא יכול שלא כי זה פשוט מוטבע בתוכי, ואני חושב שאם לא הייתי כזה אז חיי היו פשוטים הרבה יותר, ככל הנראה גם משעממים אבל אי אפשר לדעת…
כל התקופה הזאת "התאהבתי" פעמיים. במירכאות מפני שאני לא באמת יודע אהבה מהי, אבל באמת הרגשתי משהו שלא הרגשתי בחיים. הבנתי שאני קנאי. מאוד. תכונה נוראית, מציקה, שתוקפת בזמנים ובמקומות הכי לא נכונים – יכול לתקוף ב 2 בלילה יום לפני בגרות, או ביציאה עם חברים. ולמה אני מקנא בעצם? לא יודע.. הלוואי שידעתי אחרת הייתי מצליח למתן את זה.
לדוגמא, אם אבלה היום עם מי ש"התאהבתי" בה אז, לא ארגיש כלום אבל – ואבל גדול – אם היא תבלה עם בן אחר שאני יודע שהיא מחבבת אז אקנא בצורה מוגזמת. ברמה של לא יכול לישון בלילה.
היום אני כבר בסדר אבל בכל זאת, מוזר. נשמע סיפור נעורים רגיל האמת, לא משהו מעניין במיוחד. אני מניח שכל אחד עובר פחות או יותר אותו דבר.
אין לי מוסר השכל לסיפור, כשיהיה לי אז אשתף עם כולכם, אבל עד אז,
לילה טוב..