מחשבות של יום רביעי

הצעדים על האספלט נשמעים בקול מוגזם מדי על רקע השכונה השקטה עד מוות.
הרגש שהיה משתלט עלי פעם ללא הבחנה, כאילו התנתק מהגוף שלי עכשיו.
הראש מורם, המבט אדיש, הקול יציב.
כאילו לפני שניה בדיוק לא קרה מה שהכי פחדתי ממנו.
אבל דברים שהפריעו לי פעם, הם באמת דברים שהפריעו לי פ ע ם.
אז אני פוגשת אנשים שאני מכירה מחיים אחרים ולא מנסה להיות נחמדה, אני הולכת בלי לדבר.
לפעמים אני עושה מה שאני רוצה, אבל זה לא בסדר כמו שזה נשמע.

הזדמנויות חדשות צצות בכל שניה, איך שלא יהיה, אבל אני לא מרימה את הטלפון כשהוא מצלצל ואני נותנת לאוטובוס האחרון להגיע לתחנה כשאני לא שם, מתעקשת לעשות דברים בדרך שלי. וגם זה לא בסדר כמו שזה נשמע, כי לפעמיים "הדרך שלי" הן מילים אחרים ל"אגו."
אני יודעת שזה לא אשמתם של אף אחד פה בעולם ובגלל זה אני לא כועסת. ואני גם לא נעלבת, אני לא יודעת- אני לא מרגישה כלום.

העייפות המתמשכת שרק לעיתים נעצרת משתלטת עלי שוב, העייפות מהחיים עצמם.
מישהו פעם אמר לי שיש לי רעיונות גדולים, אבל אני עצלנית מדי בשביל להביא אותם לידי ביטוי.
כעסתי עליו, ואמרתי לו שהוא לא יודע מה אני מסוגל לעשות כשאני רוצה. אבל למען האמת הוא צדק, לא יודעת לגבי ה"רעיונות" אבל אני בטוחה לגבי העצלנות.
אני יודעת שאני רוצה לעשות דברים גדולים באמת, אבל חלומות לכוד ומציאות לכוד.
אתה יכול לחלום שאתה עשיר לפחות כמו ביל גייטס , ואז לקום בבוקר ולגלות ששכחת לכבות את הטלויזיה, לדוגמא.

איך זה שדווקא את האנשים שאני כ"כ מעריכה, אני לא מכירה באמת?
בן אדם לא מכיר מספיק אנשים בחייו, בשביל להעריך לפחות אחד מהם?
זה לא שאני שונאת את כל האנשים העולם הזה, יש כמה שאני אפילו די מחבבת.
אבל קשה לי לאהוב, לאהוב באמת בן אדם, זה קצת מאכזב. אבל זה בסדר כשלא חושבים על זה.
לפעמים עדיף לא לחשוב על דברים, כי ככה הם לא מפריעים.
אז אני לא חושבת על כלום. זה נחמד.