מחשבותי על העולם

מה קרה לנו?
פעם דיברנו לא דרך מסכים.
לקח שנים לקבל טלפון של בזק ולא התעצבנו. מי היה יכול לתאר שיום אחד תלך עם טלפון נייד בכיס,בלתי נתפס.
לא התמכרנו לתרבות האינסטנט, המיידיות, עכשיו, סלפי, הנצחה תמידית של כל חי, צומח ודומם.
לא היינו אובססיביים אם לא קיבלנו את מספר הלייקים שקיווינו לו. אוי ויי, למה לא יותר? ואיך נקבל אם לא היה פייס בכלל?
לא ישבנו באולם קולנוע, הרצאה או בית קפה דבוקים למסך של כמה אינצ'ים שחלילה לא נפספס איזה מבזקון, עדכונון, סטטוסון מטופש ש"חבר" – אמיתי או פייסבוקי- העלה לפייס כמו הסושי שמונח לפניו כרגע במסעדה.
בהופעה נהנית כי לא היה מי שיתקע לך מסך בוהק מול העיניים.
יצאנו לטייל בנגב ובגליל בלי לצלם כמו מטורפים, בחזקת "לא צילמת- לא היית". יצאנו כי היה כיף.בטיולי לילה לא השתגענו בגלל ההבזקים הארורים מהניידים שהקיפו אותנו.
ולא העלינו לענן אלפי תמונות דומות או זהות פשוט כי אפשר. כשטיילנו בחו"ל לא היינו עסוקים בהנצחה מטורפת של כל בניין, פרח, אריה או פיל ושלנו עושים פוזות דביליות עם או בלי האחרים. טיילנו כי היה כיף.
האנושות לא העלתה מאות מליוני תמונות לפייסבוק ואינסטגרם כל שנה פשוט כי אפשר ואם לא- מי יזכור אותנו? צילמנו בטיולים שנתיים, טקסים בבית הספר, צילום כיתתי של סוף שנה.
לא הפצצנו את האמא, הדודה מחדרה, הסבתא, הגיסים והגיסות באינספור תמונות של הרך הנולד מזיל ריר, מורח אוכל על עצמו, זוחל וישן. מעניין אותם או לא, מה זה משנה.
ואם חטפנו מכות מהבריון השכונתי לא רצנו למשטרה או לאמא-אבא. שתקנו או עשינו לבן -יונה אמבוש כמה יחד והכנסנו לו באבי- אבי- אביו. השתוללנו בחוץ, בחול ובבוץ משחקים מחבואים, תופסת, קלאס, גולות, סטנגה. ההורים היו צריכים לצעוק עלינו להיכנס הביתה. חזרנו הביתה מלוכלכים ומזיעים ועם הרגשה שהיה כיף וסבבה ולא היה צריך תמונה כדי לזכור, ליהנות, לכייף ולצחוק. ואם חטפנו מכה או דיממנו קצת שטפנו, שמנו פלסטר ונגמר.
אמהות לא קראו לבנותיהן 'לייק' ו'ים' אלא 'רותי' ו'חגית'.
ראינו סרטים באולם מאולתר-מסרטת 16 מ"מ או דומה-אם הקולנוע היה רחוק מדי או סגור בשישי בערב- על מסך דמיקולו, הקיר או סדין מתוח- ג'ון ויין יורה באינדיאנים, ברוס לי מרביץ לרעים, ברוס ויליס מחריב בניין ומפוצץ מטוס ומייקל ג'יי פוקס טס 30 שנה לאחור בדלוריאן והיה סבבה.
אולי היינו תמימים.
תמימים אך מאושרים.