מחשבה מטומטמת

זאת הייתה מחשבה מטומטמת, להיות בטוחה בכך שהוא אוהב אותי לא כפי שאני מוכנה. אבל האמת שרציתי את זה יותר מכל דבר אחר, למרבה הפלא. רציתי שיחבק אותי, ילחש באוזני: "הכל בסדר, את לא צריכה לדאוג." רציתי שינשק אותי, גם אם זה פחד חזק. כי כל מה שאני צריכה זה הוא. כל מה ששיקרתי לו, זאת אמת. כל הפחד הדפוק שלי, אכן נכון. לא יכולה לתת את עצמי לאדם כלשהו, אף פעם, כי כל הפחדים שלי אומרים: לעולם אל תסמכי על אף אחד.
אבל אני לא יודעת כבר מה לחשוב, האדם הטוב ביותר הוא אכן הוא. הוא מחייך בצורה שאני רוצה שתחזור על עצמה, שוב ושוב. וקשה לי לדעת שהוא סובל כל כך, כי אם הוא יצטרך, אני אקח את הכאב. וכל מה שרציתי ממנו, זה אותו חיבוק. כל מה שחלמתי עליו, זה הוא. ואם יגידו לי שזה הדבר הכי מוזר שציפו לשמוע ממני, אני אשתוק. כי הרי אני יודעת יותר טוב מכולם, מה יגרום לי לחייך..
אבל זאת האמת הקשה, אני טועה. מחשבה מטומטמת שהוא אכן אוהב אותי, כי מה אם בעצם זאת רק אשליה? ואני רק ילדה חסרת משמעות, בחייו. או בעלת משמעות שאני לא רוצה להיות.
אולי זה אחד הכאבים, שמכים בי הכי..קשה. כל מה שרציתי זה להיות מאושרת, לא לבד. כי לבד אני לעולם לא אהיה מאושרת, ולא אם אף אחד אחר. כי אני יודעת שאתה זה שיגשים לי את החלום. כל מה שרציתי זה, לאחוז בך כאלו עוד שנייה אנחנו נופלים. מי יודע לאן? הרי כי אני לעולם לא אעזוב אותך, לעולם לא. וגם אם תגיד לי שאתה לא צריך אותי. גם אם השמיים יפלו עלי, אני עדיין אהיה מאושרת.