מחניק קצת בגרון

אני מסתבכת לעצמי בדרך, נעלמת ומתעמעמת.
כל היום המועקה ישבה לי בגרון, ואין לי באמת הסבר לזה.
הרבה זמן לא הייתה בתוך החור השחור הזה, וזה קצת מצחיק ומוזר, הרי תמיד הייתי בדיכאון, אפילו בתור ילדה, תמיד הרגשתי לא בסדר. לא בסדר עם הגוף והאישיות והמיניות שלי.
הייתי הילדה הזאת שנראתה מבוגרת מהשאר בדור, שלובשת שחורים כדי להתחבא מהצל של עצמה, ששומעת מוזיקה כואבת וצורמת כבר בכיתה ב', רק כי המילים גרמו לי להרגיש פחות לבד.
הייתי כל כך עסוקה בתקופה האחרונה שכבר לא הרגשתי כלום מלבד עייפות, מה שהוריד לי את מינון הדיכאון.
היום, דווקא היום, המכה הזאת בבטן חזרה, הגועל האין סופי הזה שתמיד נמרח על החיים שלי.
ואין לי באמת מילים או עם מי לדבר, כבר עברה כמעט חצי שנה מאז שאיבדתי את הבן אדם שהיה הכי קרוב אליי.

באמת עצוב לי, פשוט ככה, והמילים שרצות לי בראש הן הדבר היחיד שמחבק אותי כרגע.