מחלום למציאות – חלק ב׳

הגעתי למועדון שמתחילת הדרך שלי בעולם חיי הלילה, השם שלו, SPY BAR היה מבין המועדפים שלי. החלטתי שאני יוצא לבלות שם להרגיש את המקום. יום חמישי, כבר בכניסה הבנתי שזה מקום שאני רוצה לעבוד בו. תור ארוך (אבל הכניסה הייתה מהירה), שירות מעולה, סאונד מדהים. מיד פינטזתי היכן אני ארצה את הבמה שלי. המקום התמלא מוקדם יחסית כשבשלוש לפנות בוקר המסיבה הייתה בעיצומה. התלהבתי מהמקום והחלטתי לנסות ולדבר עם מישהו. לפני שעזבתי, שאלתי את הברמן באיזה יום בשבוע הכי חלש? הוא ענה שביום ראשון.

יומיים אח״כ, מוצא״ש. ושוב אני בדרך למועדון THE GRIFFIN.
אוירה מדהימה, קהל מפרגן ודי ג׳י שנתן לי להתבטא. וזה נדיר כי בדרך כלל די ג׳ייס רוצים הכל לעצמם. אהבתי נורא את הפרגון שלו. התפללתי שתהיה לזה המשכיות.

ביום ראשון חזרתי ל SPY BAR. ביקשתי לדבר עם המנהל. הכניסו אותי וביקשו ממני לשאול על מרטין כשלבנתיים הודיעו לו שאני בדרך אליו. שאלתי את הברמן שהפנה אותי למשרד בלתי נראה… שאלתי איש תחזוקה שהפנה אותי למסדרון כשבסופו הגעתי לחדר מעילים. שם העובדת הכניסה אותי לחדר כשכעבור עוד שישה מטרים הגעתי לדלת… דפקתי. לא היה מענה. דפקתי שוב… פתחה לי את הדלת אחת מהרקדניות. על הכיסא ישב איש גדול כשלידו הרקדנית השנייה. מאחוריהם, אינספור מסכים שבהם ניתן היה לראות את כל המועדון מכל מיני זויות. מרשים. הוא שאל אותי האם אני המתופף שמנגן בימי שני ב-GREEN DOLPHIN. עניתי שכן. הוא אמר: ״אנחנו רוצים לקדם את ימי ראשון כדי שאנחנו נהיה ה-מקום בימי ראשון. אתה מעוניין לנגן כאן בכל יום ראשון?״ בלי לחשוב בכלל עניתי: ״בוודאי!״ הוא לחץ לי יד ואמר: ״גש לברמן בסוף המסדרון ותגיד לו שאתה מתחיל לעבוד כאן בימי ראשון, תמצאו יחד את המיקום שלך ואת שאר העיניינים, כולל תשלום. בהצלחה וברוכים הבאים!״ יצאתי מהחדר/משרד. ניגשתי לברמן ואכן סגרנו את כל הפרטים. הנה אני מופיע בשלושת המועדונים הכי גדולים בעיר.

ביום שני הגעתי למועדון GREEN DOLPHIN המועדון שנתן לי את ההזדמנות בפעם הקודמת רק שהם לא יצרו איתי קשר לאחר מכן… הייתי כל כך בתוך העניין של להופיע שהחלטתי כשעתיים לפני תחילת המסיבה להגיע לשם עם הציוד. בכניסה שאלו אותי למי הגעתי. לא זכרתי את שם המנהל כשלבנתיים, הסלקטורית הייתה עסוקה בעיקר בלסרב להכניס המון אנשים שהגיעו ללא הזמנה מוקדמת. בסופו של דבר זכרתי את השם. היא קראה לו באמצעות מכשיר הקשר והוא הגיע כשאפילו אני הופתעתי מהחיוך שלו ברגע שהוא ראה אותי. ״לא השארת לי כרטיס ביקור״ ו,״פשוט נעלמת לי בלי לקחת את הצ׳ק שלך!״ אמרתי לו שאני פה בשביל ההנאה כשהכסף נועד להוצאות כשלבנתיים אני מסתדר. הוא מיד נתן לי הצ׳ק מהפעם הקודמת וליווה אותי לבמה. גם הערב הזה היה לפנתיאון. זכור לי שבדרך הביתה הרגשתי שבקצב הזה אני עוד אכבוש את סיצנת המועדונים.
למרות זאת, סיקרן אותי ללמוד על ההיסטוריה של המתופפים מהשנים האחרונות והסתבר לי שהיו כמה לפני אבל הם לא כיכבו יותר מידי. לא ידעתי כמה טובים הם היו אבל כן ידעתי שאני לא אבטיפוס בכל מה שקשור למתופף – כמלווה לדי ג׳ייס.
לא יכולתי להשיג מידע למשל כמה הם הרוויחו או באיזו תדירות הם הופיעו אבל כן ידעתי עם אלו מועדונים הם עבדו.
לבנתיים נפתחו עוד מועדונים אבל לאחר שצברתי בטחון כמתופף בשניים מהאיבנטים המוכרים ביותר ובדרך למועדון מהשלישיה הראשונה בפופלריותו בעיר, החלטתי להמשיך ולנסות וליצור לי לוח זמנים עם כמה שיותר הופעות.

רק ש… נשאר עוד מועדון אחד. ה-CROBAR. שזה ה-מועדון. מספר הבליינים שמגיעים למסיבה במוצא״ש ב-CROBAR , מגיע לכ-1500 כשבשלושת המועדונים הקודמים שכתבתי עליהם , מגיעים יחד בסביבות האלף.
שלחתי להם הודעה… כעבור יומיים כשלא קיבלתי תשובה, החלטתי להמשיך ולשלוח להם הודעות, עד שיענו לי.
ביליתי שם בעבר. היה מדהים וחשבתי שהגיע הזמן לעבוד איתם. המכשול: הם מביאים את הדי ג׳ייס הגדולים בעולם: טייסטו, דיויד גטה, את אביצ׳י ז״ל בזמנו ודימטרי ווגאס ולייק מייק. למרות זאת, כעבור שבועיים של ניסיונות. הם ענו לי. קיבלתי הזמנה לראיון. משום מה לא התרגשתי בראיון למרות שהייתי בטוח שכן אתרגש. כעבור כ 3 דקות שיחה הם שאלו האם אני זמין ביום חמישי. עניתי מיד שכן כשמספר דקות לאחר מכן המנהל הראה לי את הבמה (מרשימה), ואת כל שאר הדברים החיוניים לי כולל חניה, משרד שבו אשאיר את התיקים והמעיל, הבר שדואג לעובדים ומאבטח שידאג לי ולכל מה שאצטרך במהלך הלילה. מקצוענות לשמה.
לוח הזמנים שלי התמלא: ימי ראשון, שני, חמישי ומוצא״ש כשמה שנשאר לי זה… להינות.

*בפרק הבא: הנגיעה בתהילה והיכרות ראשונית עם הקושי להשאר שם