מחלום למציאות – חלק א׳

אני אוהב תופים מאז שאני זוכר את עצמי. וכן, כילד ניגנתי על כל דבר: קופסאות, סירים, כריות ופחים. אבא שלי לא הסכים להכניס מערכת תופים הביתה בגלל השכנים.
החלום: לנגן ושאנשים יאזינו לי. להופיע. יישמע מופרך אם אומר ששידרוג של החלום היה לראות תור של אנשים קונים כרטיסים כדי לראות אותי מתופף?
בגיל 22 קניתי את מערכת התופים הראשונה שלי. ניגנתי שעות. לעומת זאת לא הייתה לי סבלנות ללמוד תווים או לקחת מספר שיעורי תופים, לכן ניגנתי לפי שמיעה. לקח לי קצת זמן ללמוד לאלתר (לג׳מג׳ם) אבל עם הזמן, למדתי גם את זה.

בשלב מסויים עייפתי ממקום העבודה שלי. עברו לי בראש המון מחשבות, איזו עבודה אני מחפש. חשבתי על עבודה באפל או בשיפוצים אבל ברגע שהתעקבתי לרגע במחשבות על השיגרה כעובד באחת מהעבודות הללו, ירדתי מהן.
יום אחד אמא שלי שאלה אותי באיזה עבודה אהיה הכי מאושר? עניתי בלי לחשוב פעמיים: ״מוזיקאי-מתופף״. אלו צמד המילים שיצאו לי מהפה אינסטינקטיבית. הרעיון היה מתופף כלי הקשה כך שאני לא תלוי באף אחד. כל מה שהייתי צריך זה די ג׳י שבכל מקרה נמצא בכל מועדון/אירוע, כשאני מצטרף אליה/אליו בנגינה לפי קצב השמיעה שלי. כעבור שבוע כבר נסעתי לקנות סט כלי הקשה. משהו מינימלי.

בערבים הסתובבתי בין מועדוני הלילה וחילקתי כרטיסי ביקור. כולם היו נחמדים אבל אף אחד לא קבע איתי פגישה. נסיתי גם בעזרת פייסבוק להגיע לשאר מועדוני הלילה בעיר על ידי שליחת הודעות. כולם חזרו אליי עם שורה תחתונה אחת: נהיה בקשר.
בנתיים המשכתי בעבודתי הקודמת וחלמתי על הצלחה מסויימת כמתופף כלי הקשה. כעבור עוד כמה ימים חבר שלי התקשר ושאל אותי אם אני פנוי באותו הערב. עניתי מיד שכן. הוא אמר: ״סידרתי לך את ההופעה הראשונה שלך!״ איזה אושר.
הודעתי כמובן לכל חבריי ומשפחתי שיגיעו. וכולם אכן התייצבו. המקום היה פאב-מסעדה. הרכבתי את הסט לראשונה. הבעיה הייתה שלא היה די ג׳י והמקום לא היה עם קירות אקוסטיות. המוזיקה התנגנה מפלייליסט של הבר דרך הרמקולים. לא ידעתי מתי להתחיל לנגן או מתי להפסיק. לא שמעתי את עצמי… לא הייתה לי אינדקציה לגבי אורך הזמן שאני אמור לנגן ומתי להפסיק. היה מסובך אבל התגובות היו חיוביות… הרגשתי שאני עדיין רחוק מהמטרה אבל מצד שני הייתי מאושר שמישהו בכלל נתן לי אפשרות לנגן אצלו. וכך הסתיימה לה ההופעה הראשונה שלי.

לבנתיים חבר אחר שלי הוזמן לאירוע של השקת יין חדש. באותה ההזדמנות הוא המליץ להם עליי כמתופף כלי הקשה. להפתעתי הם יצרו איתי קשר. במשך שלושה ימים לא הפסקתי לחשוב על האירוע הזה ואיך יהיה ומה אני אלבש והיכן תהיה העמדה שלי. יומיים לפני האירוע, הם שלחו לי אימייל עם כל הפרטים החיוניים שהייתי צריך לדעת. זכור לי בעיקר שם המועדון. מיד בדקתי אונליין והסתבר לי שזה מועדון נחשב וידוע בעיקר באירוח אירועים פרטיים אבל גם פתוח בסופי שבוע כדאנס-בר. בבוקר של יום ההופעה כבר ממש התרגשתי וככל שהזמן חלף, התרגשתי יותר ויותר.
הגעתי, ווכשנכנסתי פנימה המקום כבר היה מלא אבל האירוע עדיין לא התחיל. פילסתי את דרכי לבמה ושם פגשתי את הדי ג׳י. התחלתי להרכיב את הסט כלי הקשה וכעבור זמן קצר התחלתי לנגן. בשלב מסויים הדי ג׳י ניגן שיר היפ הופ שגם ככה כולל המון תופים. יצאתי להפסקה קצרה. הזמנתי כוסית וויסקי והתיישבתי על הבר כשפני לכיוון הדי ג׳י והסט שלי. בנתיים הגיעו אנשים והחמיאו לי. מישהי אפילו ביקשה להצטלם איתי. הייתי נבוך. לקחתי לגימה מהמשקה שלי והעפתי מבט לכיוון הסט תופים שלי כשפתאום הרגשתי שמתחשק לי מאוד לנגן למרות שחמש דקות לפני כן יצאתי להפסקה… חזרתי לבמה ומיד ביקשתי מהדי ג׳י לנגן שיר מסויים שהיה להיט מועדונים באותה תקופה. הוא שם את השיר, אני התחלתי לנגן ופתאום הרגשתי שכולם מתחילים לרקוד. כולם. גם אלו שישבו על הבר או על הספות, כולם קמו ורקדו כששלוש רקדניות עלו לרקוד על הבר והופ, המסיבה הגיעה לנקודת השיא. כשזה קורה, זה לא משהו שאומרים או משהו שמחכים לו אלא זה משהו שמרגישים. זאת נקודת זמן מאוד מסויימת שנמשכת בין חמש לחמש עשרה דקות שכולם על הרגליים. זה היה רגע שלא אשכח כל חיי.
בסיום המסיבה בעודי מקפל את הציוד, אנשים החמיאו וביקשו כרטיסי ביקור.
זה היה אירוע מרשים. כזה שהייתי הולך אליו גם אם הייתי צריך לקנות כרטיס. היו שם המון אנשים יפים. כולם עם חליפות ושמלות ערב.
באותו הערב גם קיבלתי את הצ׳ק הראשון שלי!

למחרת, בעודי באופוריה לאחר ערב מוצלח, יצאתי לסיבוב. נכנסתי לאחד המועדונים וכשהתיישבתי על הבר, עבר לידי מישהו עם טרבוקה. שאלתי אותו לשמו. הוא רק ענה ׳רונן׳. נתתי לו כרטיס ביקור כששנייה אחר כך הוא נבלע ברחבת הריקודים. הסתבר שהוא מנגן עם הטרבוקה במיטב המועדונים בעיר. בינגו! זה כל מה שהייתי צריך. כעבור שעה קלה נתקלנו שוב האחד בשני והוא שאל אותי האם ארצה להופיע איתו במועדון ״הכי נחשב בעיר״ מועדון שנקרא: THE GRIFFIN. מקום ידוע עם האיבנטים הכי מדוברים בחוגי חיי הלילה. רציתי לחבק אותו אבל נשארתי קול. סגרנו את כל הפרטים בעל פה ונשארתי לראות אותו מופיע. הרעיון שלו כזה שהוא מסתובב בקהל עם הטרבוקה ומנגן. כמובן שרמת הנגינה שלו גבוה מאוד כך שהוא משך המון תשומת לב. זה היה משהו חדש/אחר שלא נתקלתי בו לפני. חשבתי ששילוב בין שנינו יכול להיות שילוב מנצח.
יומיים אחר כך רונן התקשר ואמר שאנחנו צריכים לדבר על נושא התשלום. שאלתי אותו מה הוא מציע. הוא אמר שהוא לא מקבל כסף מהמועדון הספציפי הזה מהסיבה שהמועדון מייחצן אותו וכך נפתחות לו דלתות לשאר המועדונים. הוא כן גובה תשלום משאר המועדונים. הוא שאל אותי האם אני אסכים להופיע בחינם אבל מצד שני, דרכם יפתחו לי דלתות וכך אוכל להגיע לשאר המועדונים. עניתי בחיוב. קוויתי שייתנו לי שלוש-ארבע ערבים, כשלבנתיים אני אוכל להשיג עוד עבודות וכך ליצור לי לוח זמנים. יומיים לפני ההופעה קניתי עוד תוף ושתי מצילות בנוסף לעוד מקלות ותיק.

מוצא״ש. מועדון THE GRIFFIN. הגעתי מוקדם. נכנסתי למקום שהיה ריק מבליינים אבל מלא בעובדים (ברמנים, די ג׳י, מלצריות, אנשי תחזוקה ואנשי סאונד) כשנכנסתי, התלוו אליי איש הסאונד ומנהל המועדון שהראו לי את הבמה שלי. חשבתי לרגע שהם טעו… הבמה הייתה ממוקמת במרכז המועדון כך שכל בליין יכול היה לראות אותי מכל נקודה במועדון. בעודי מרכיב את הסט הגיעה מישהי שהזדהתה כמנהלת הבידור והתפאורה. היא הציעה לי שתייה ונתנה לי 8 כרטיסים לדרינקים שאוכל לחלק למי שארצה ובנוסף ביקשה ממני לתת לה 4 שמות כדי שיכניסו אותם לרשימת VIP. כשסיימתי להרכיב את הסט הזמנתי וויסקי נקי עם שני קוביות קרח ויצאתי לעשן סיגריה. פתחתי את דלת היציאה כשפתאום אני קולט מולי בסביבות מאה איש שחיכו בחוץ לפתיחת הדלתות. רובם כבר הזמינו מקומות אונליין. חלקם עמדו בתור כדי לקנות כרטיס. באותו הרגע התחלתי להבין שזה הולך להיות ערב מעניין. התרגשתי נורא ולא יכולתי לחכות שהערב יתחיל. בשעה 11:30 בלילה המקום היה מלא עד אפס מקום. כשהמוזיקה ברקע החלטתי שזה זמן טוב לעלות לבמה. בשנייה שעליתי לבמה הבחנתי בשתי פנסי תאורה מתמקדים בי. כעבור עוד עשרים שניות כשנתתי את המכה הראשונה בתוף, ראיתי המון ראשים מסתובבים לכיווני. כעבור עוד כמה דקות זהיתי אנשים רוקדים לפני הקצב שלי בנוסף לעוד ועוד ידיים מושטות מעלה כשאני, בנוסף לדי ג׳י, מרכז העיניינים במועדון. בשיא הערב הצטרפו אליי לבמה שתי רקדניות ורקדו לקצב שלי. זה היה מהמם! כל כך התלהבתי שלא הרגשתי שיצאתי לעבוד אלא שנתנו לי להיות חלק פעיל במסיבה הכי טובה בעיר!
התלהבתי מאוד מהמקום. אם זה שהם חיכו לי בכניסה דרך זה שבמהלך הלילה הם בדקו שאני בסדר ונוח לי ועד סוף הלילה שהם נתנו לי את הזמן כדי לקפל את הציוד והזמינו לי מונית. רונן אגב, הגיע בשלב מסויים במשך הלילה. למען האמת, לא חכיתי לו. הייתי אומר אפילו ששכחתי ממנו. הוא עשה את העבודה שלו ואני את שלי. בקושי דיברנו.
המסיבה הסתיימה ב 4 לפנות בוקר. למחרת רונן שלח לי הודעה ושאל האם אני זמין במוצא״ש הבא. עניתי שכן. הייתי מאושר אבל ידעתי שאני אצטרך להמשיך ליזום אחרת אני אאבד את המומנטום.
החלטתי לנסות ולהפעיל קשרים עם אנשים מוכרים בחיי הלילה ולשמחתי הכרתי שניים כאלה. אחד מהם חבר של אחי והוא עובד עם מועדון נחשב אחר בעיר. הוא אכן יצר איתם קשר והם הסכימו שאגיע להופעה אחת שלפיה הם יחליטו האם להמשיך להזמין אותי.
ה -GREEN DOLPHIN. ה-מקום של ימי שני.
זאת המסיבה הנחשבת היחידה בעיר בימי שני. נכנסתי פנימה עם הציוד כשמיד התלווה אליי אחד מהמנהלים שהסביר לי איך הכל עובד. בכניסה עברנו דרך דלת ואז עוד דלת ענקית. מצד ימין יש בר שלא נגמר ומצד שמאל מועדון ובמה ענקית. המנהל הסביר לנו שעל הבמה הזאת מופיעים די ג׳ייס מחו״ל. המשכנו עוד פנימה והגענו לחדר די גדול ששמור למסיבות פרטיות. לבסוף הגענו למועדון שבו הייתי מתוכנן להופיע. המקום היה מהפנט. יכולתי לראות מסביב עצים, מדשאות, בריכות וגבעות מוארות. הייתי בהלם מההשקעה. באמצע הייתה רחבה ענקית כשאני והדי ג׳י התמקמנו על במה מהצד השני של הבר.
כעבור כשעה עליתי להופיע. האוירה הייתה מדהימה. הכימיה ביני לדי ג׳י הייתה אבסולוטית. הרגשתי שאני לא רוצה שהלילה ייגמר!
כשחזרתי הביתה, לא יכולתי להרדם מהאנדרנלין. למחרת שוב יצאתי לסיבוב מועדונים כשהפעם היה באתמחתי רזומה שכולל שניים מהאיבנטים הגדולים בעיר.

*בפרק הבא: הנסיקה