מזמן רק קיימת

ושוב אני מוצאת את עצמי חוזרת לאותו מקום חשוך,שלא קיים בו אור הוא קריר אין בו אנשים, כי שם הם רק מתקיימים. אני צועדת בו בקושי בשביל אינסופי,אני כבר מזמן איבדתי את הנשמה איפשהו שם בשביל ,אני מזמן כבר רק קיימת כאן.אני מתחילה להתרגל ואולי אפילו קצת לאהוב את המקום החשוך הקר הזה. אני מרגישה פה יותר טוב מהבית, בלי אנשים, בלי רעשים,בלי זמנים. במקום שיש פה שקט חושך. בעיוורון מוחלט אני מתקדמת בשביל לאט לאט, תחושת הריקנות מתפשטת בגופי ואני כבר לא מרגישה דבר.אני לא מוציאה כבר קול אין טעם אין לי מה להגיד וגם אם,למי אדבר? מי יקשיב? אני עוצרת, מבינה שאין טעם ברגליי או בהליכה הבלתי פוסקת. אני עוצמת את עיניי, מבינה שאין טעם לנסות לראות משהו בחושך הזה שאין בו אור. ואז אני מפסיקה לחיות, מבינה שאין טעם להמשיך להתקיים.