מורקמי עושה לי חשק לכתוב

10 שנים אחורה, כשהייתי בת 13, ידעתי שני דברים באופן וודאי: שהחיים הם צרה אחת גדולה, ואין שום סיכוי שאני ממשיכה לסבול אותה אחרי גיל 18. הרעיון שלי היה לגמור עם זה, אבל לכולנו יש רעיונות מוזרים בתור נערים, לא? שלא לדבר על זה שמעולם לא הייתי טובה בתכנונים, תמיד הסתמכתי על מישהו אחר, ולעזאזל מי יסכים לתכנן עבורי את המוות? אני לא אדם אהוב במיוחד, אבל בגיל 23 עדין לא צברתי מספיק אויבים שירצו במותי. מלבד התודעה שלי, היא תמיד הייתה האויב הכי גדול שלי. היא מתכננת, מעלה רעיונות, משרטטת מפות מסובכות שיביאו אותנו למטרה – אבל אני עצלנית מידי להוציא אותן לפועל. אז היא מצליפה בי, קוראת לי חסרת ערך וחסרת תועלת, צוחקת עלי, לועגת לי. התודעה שלי יכלה לחיות חיים טובים יותר עבורי, לו רק הייתי נותנת לה לקחת שליטה.
כשאני לוקחת שליטה המצב הוא כזה: אני יושבת לבדי, במרפסת של דירת airbnb במדינה זרה באסיה, עם קופסת סיגריות וכוס קפה פושר. השעה היא 1 בצהרים ביום ראשון, ואני רק התעוררתי לפני 40 דקות. בקושי הצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה, אין לי שום תוכניות להמשך היום, ואני רק מעשנת בשרשרת בעודי בוהה בעיר הנפרסת תחת רגליי. במקום כמו זה, הבניין בו ממוקמת דירתי הוא הגבוה ביותר בסביבה, לכן אני מצליחה לראות למרחק, מעבר לבתי קרקע רעועים וחצרות בהן מגדלים תרנגולים – אני צופה על רכס הרים בלתי נגמר במערב, צמחייה ירוקה מתיימרת לגובה, כביש ראשי מפותל שנעלם באופק.
הופתעתי את כולם כשהגעתי לפה. לא רק את התודעה המלגלגת שלי, אלא גם את חבריי, משפחתי, אפילו הפסיכולוגית שלי בהתה בי בפה פעור כשהודעתי לה לפני מספר חודשים שאני עוברת לאסיה. זה התחיל כנסיעת עבודה, אבל החודשיים שהובטחו לי בהתחלה הזדחלו באיטיות לשישה, וכבר חצי שנה אני רואה את אותו הנוף מהחלון בכל בוקר.
יש שיגידו שאני ברת מזל, אבל אני עדין חושבת על הרעיון המטורף שהעליתי בגיל 13. כעת אני לא יודעת דבר באופן וודאי.
השמש מבצבצת בין העננים ולפתע חם לי מידי לשבת בחוץ. אני אוספת את הקפה והסיגריות ומדדה פנימה, היכן שהמזגן עובד 24/7. הטלפון שלי נטען על השידה לצד המיטה, שטף את הודעות שהגיעו מהלילה עדין מחכות להיקרא. אני עוברת על השמות של עמיתי לעבודה, הלקוחות, חברי בארץ שיושבים בממ"דים, והודעת לילה טוב מאמא שלי עם תמונה של החתול שלנו. אולי אני אמורה להרגיש משהו, אבל הבטן שלי היא תהום, ואיני מסוגלת לפתוח שום הודעה מבין כל אלו. כבר אמצע היום והם כנראה יחכו עד לערב. אני רק רוצה לזרוק את הטלפון על הקיר ולהשתיק את שטף הדיבורים הבלתי פוסק הזה, אך לא אעשה זאת, זה מכשיר חדש שרק קניתי בחודש שעבר.
הדירה שלי קטנה – היא מורכבת מסלון רחב ידיים ובו ספה אפורה וטלוויזיה חכמה, מטבחון עם מקרר גדול ממה שאצטרך ואספקת ציוד בו איני עושה שימוש (לא כשיש אפשרות להזמין מבחוץ), וחדר שינה עם מיטה, ארון ושולחן כתיבה. על שולחן התיבה עומד פסל פלסטיק של בודהה, אבל הוא נעלם כמעט מבין ערמות הספרים שכבר הספקתי לצבור בחודשים שלי פה. הספרים כאן זולים, אני קונה אותם כמו לחמניות, אבל כבר מזמן איני קוראת כמו אותה נערה בת 13 עם הרעיונות המוזרים. אולי אם אחזור לאותו קצב קריאה מטורף המוח שלי יחזור למצב שהיה שרוי בו אז, מלא במחשבות עמוקות. אולי אז תודעתי תפסיק להרביץ לי על מי שהפכתי להיות, כי היא רצתה שנחיה כמו אז, בפשטות, עם וודאות.
מה וודאי במצב הזה עכשיו? בארץ יש מלחמה, והוויזה שלי מתקרבת לסיומה.
"כל הכבוד, עשית זאת שוב. את במבוי סתום." היא צועקת עלי בעודה יושבת מכורבלת באחת הפינות. אני מתעלמת ממנה, הולכת לשטוף את הכוס ומדליקה מוזיקה כדי שלא אצטרך להקשיב לה.
מלבד הספרים על שולחן הכתיבה נערמות עליו גם מחברות. הן לא מלאות, בחלקן כתבתי עמוד או שתיים, אבל הן עדין שם, ממתינות למילים ושרבוטים ורעיונות שלא יצאו לפועל לעולם. כי שוב, אני עצלנית מידי, גם כשזה מגיע לאחת מאהבותיי הגדולות – כתיבה. המחברות האלו מלאות בחלומות שחלמתי ותהיות על החיים, שירה קרינג'ית ומתווה לרומנים שלא יכתבו את עצמם. הלוואי והיו כותבים את עצמם, אילו רק יכולתי לזרוק רעיון לאוויר ולקבל ספר שלם ממנו הייתי האישה הכי מרוצה בעולם. רעיון שהוא שלי, ולא של התודעה המושחתת שלי.
היא נוחרת בבוז ברקע, חזק מספיק כדי להתגבר על השיר שמתנגן.
אני עומדת במטבח אובדת עצות, מביטה בקרני השמש המזדחלות על הרצפה כשהשמש סוף סוף יוצאת ממקום מחבואה בעננים, וקורנת מבעד לחלון המרפסת. אולי אני צריכה לצאת לנקות את הראש, אולי אצא לריצה, אולי אקח את הגלגליות לסיבוב, לא התאמנתי כבר כמה שבועות… בפועל אני הולכת בחזרה לחדר השינה.
על שידה מבולגנת שלצד המיטה ישנו ספר עב כרס. כשהגעתי לכאן לפני חצי שנה לקחתי איתי כמה ספרים בעברית, למקרה שאתגעגע. כעת הם שוכבים נחנקים מתחת לספרי האנגלית הזולים שקניתי פה, קיומם כמעט ונשכח. מלבד הספר הזה – 1Q84 של הארוקי מורקמי. הוא גדול מידי מכדי להישכח, עבה מידי מכדי להתחבא, ובמשך חודשים עמד והסתכל עלי בעין שופטת משולחן הכתיבה. רק אתמול בלילה החלטתי סוף סוף לפתוח אותו, וכך מצאתי את עצמי קוראת עד לשעה 4 לפנות בוקר, נסחפת בעלילה המשונה ובתיאורים הריאליסטים.
איני משלה את עצמי שאני מסוגלת לכתוב כמוהו. לעזאזל, אני עדין לא בטוחה שאני אוהבת את הכתיבה שלו. היא סוחפת, מושכת, אבל יש בה משהו שמרגיש כמו דקירה בצלעות. כך או כך, ישנו דבר אחד וודאי שאני יודעת לומר על סוג הכתיבה הזו: היא מעוררת בי את החשק לכתוב גם.