מועדון הפסיכים חוזר ובגדול

אז חזרת למועדון הפסיכים, אה? נו, מה אפשר להגיד לך, קורה לכולם. תמיד חוזרים לכאן, ותמיד יקבלו אותך בידיים פתוחות. מתי ההתקף הפסיכוטי שלך עשה קאמבק? חצי שנה את אומרת… יפה, בדרך כלל תוך חודשיים מקסימום מבינים שאין כמו בבית המוכר, גם אם הוא לא כל כך אהוב.
אל תבכי מותק. בעצם, שחררי. איזה באסה זה להכנס לחור השחור הזה ששואב כל חתיכה מהנשמה שלך, אחרי שהיית בטוחה שהצלחת, שהבראת.
כמעט כמו להשתחרר מהכלא ואז לחזור לחדר מבודד לרצות מאסר עולם, כי רצחת את האדם המאושר הראשון שראית ברחוב.
טוב, נו, אין פלא. תמיד היית כשלון. ותמיד רצית להיות הטובה ביותר. החכמה ביותר, הרגישה ביותר, המקסימה ביותר, כמה שיותר! זה מה שאכל אותך, נכון? הפרפקציוניזם המזדיין הזה, השאיפה לשלמות המחורבנת הזו. כשלון יפהפה שכמוך. תסתכלי על חצי הכוס המלאה לשם שינוי, לפחות בזה הצלחת.
ועכשיו את מרגישה לבד, נכון? והלבד הזה מרגיש כל כך… גדול יותר משזכרת. אולי כי פעם הייתה לך חתיכה של תקווה. עכשיו גם זה לא נשאר לך.
אבל בואי נחזור לנושא שלנו, ההתחרפנות המדהימה שלך. חתיכת הצגה עשית לנו פה! הצרחות, הדמעות, כמעט מילאת את הכנרת. כמעט. גם כשאת מתחרפנת זה לא מושלם. אבל לפחות את דואגת לסביבה שלך, גם כשאת הורסת אותה. כל הכבוד ילדונת.
כמעט השארת סימנים על הקירות עם הציפורניים הגזוזות שלך! האמת, מזל שלא השארת. אמא הייתה כועסת עלייך אחר כך. במקום זאת, השארת סימנים על עצמך. יפה, יפה. מזכרת קטנה בייצור בייתי זה תמיד נחמד. את זו שאמרת לפני שבוע שאת אוהבת את כל הסימנים האלה על הגוף שלך, נקודות החן והצלקות. כאילו שהעור שלנו הוא קנבס והסימנים הם צבעים. אז מה ציירת היום? ואל תגידי עין, או שקיעה, או אישה ערומה. כולם עושים את זה, לפחות תהיי שונה.
ואז, הסתכלת על עצמך במראה. והשנאה שיצאה לך מהעיניים, יצירת אומנות לשמה! אפילו בשלב מסויים השפלת את המבט, כי פחדת מעצמך. לפחות את אמינה. צרחת לעצמך בתוך המחשבות עד כמה את יותר בזויה מהאנושות עצמה.
פראיירית, ככה אמא קראה לך, נכון? והטון המאוכזב שלה, כמה שלא רצית שהטון המאוכזב שלה ישבור אותך. אבל מה לעשות יקירתי, את אכזבה. אכזבה אכזבה אכזבה.
ואחרי ששנאת את עצמך עוד קצת מול המראה, הסתגרת לך בחדר, ופרקת על עצמך עוד קצת שנאה. בכית כמו ילדה קטנה, חיבקת בובה בצורה של פיל ובין דמעה לדמעה ניסית להכניס לעצמך תקווה, ניסית להגיד שיהיה בסדר,
אבל את יודעת שלא יהיה.
כל נשימה שתנשמי, כל צעד שתעברי, הכשלון ימשיך לחלחל לך בעורקים, ואת תמשיכי להרגיש מוכרחה להיות הטובה ביותר, אבל את סתם. וכנראה ששכחת את זה לכמה זמן.
לא נורא, טעויות קורות, ובשביל זה אנחנו כאן להזכיר לך שאת חייבת להיות מושלמת. לך אסור לטעות.

ברוכה השבה למועדון הפסיכים. נאחל לך שהות נעימה, התגעגענו אלייך אפשר להגיד. לפחות אצלנו את קצת אהובה.