מועדון המלחינים

יום אחד חלפה על פני מכונית כחולה ובצידה התנוסס השלט: 'מועדון המלחינים שאינם יודעים תווים'. "איזה יופי," חשבתי, "רעיון מגניב." חשתי דחף מידי להצטרף למועדון כזה. זה יהיה כיף כי גם אני אוהב לכתוב ולהלחין שירים ועכשיו אני יכול להודות ללא בושה שאיני יודע תווים. אני מלחין בקולי ויוצר עם הגיטרה מנגינות אהובות על חברי. בכל מפגש שבו שרנו וניגנו ביקשו ממני להשמיע את שירי. לעיתים הייתי מבחין בנצנוץ דמעה בעיני הבנות המתרגשות וזה עודד אותי להמשיך וליצור שירים. אני חייב למצוא את המועדון הזה. אשמיע להם שירים שלי ובטוח שאתקבל.

בדמיוני ראיתי מרתף אפוף עשן ואור אדמדם שחבורה של נגנים יושבת בו במעגל וכל אחד משמיע בתורו את הקטעים שלו והם מאלתרים ונהנים מן המוזיקה ומהרגשת אי המחויבות לתווים. הרי מי אלו שאינם יודעים תווים? אוהבי מוזיקה כמוני עם כלי נגינה שלמדו בעצמם לנגן ולשיר. אולי הם יודעים מעט תווים או אקורדים אך גם אם זה נכון זה עדיין מתאים לי. צלילי גיטרה בס התעבו בראשי באקורד סיום אופייני.
מאחר והמכונית הכחולה כבר חלפה, לא הספקתי לראות אם היה שם מספר טלפון. הבחנתי מרחוק בצללית ראשו של הנהג ושמתי לב שהיה לו שיער ארוך בסגנון החיפושיות. חיפשתי בגוגל ולא מצאתי שום מועדון בשם זה.

אחרי חודשים רבים היא חלפה שוב מולי ושוב החמצתי את ההזדמנות לרשום את הטלפון. זינקתי למכוניתי ורדפתי אחריה ברחובות הסואנים אך איבדתי אותה באחד הרמזורים שעצר אותי. ראיתי אותה מתרחקת ונעלמת והייתי די מתוסכל.

אחרי כשנה, בעודי מתדלק את מכוניתי בתחנת הדלק ראיתי לפתע מכונית כחולה נכנסת לתחנה, גולשת לעברי ועוצרת בדיוק מאחורי המשאבה שלי. השלט של 'מועדון המלחינים שאינם יודעים תווים' התנוסס בהתרסה מול עיני כאילו קרא "הנני כאן". לבי הלם כאילו חזרה אלי אהובתי שהתחמקה ממני תקופה ארוכה. סומק עלה בלחיי כשהבטתי בה. בחור רזה ובעל שיער ארוך ואסוף בצמה הגיח מתוכה, הפעיל את המשאבה והחל לתדלק. הבטתי בו ודמיינתי אותו מנגן בגיטרה חשמלית יחד עם כל חברי המועדון הזה. בחנתי את ידיו, התפעלתי מאצבעותיו הארוכות והעדינות והיה נדמה לי שאני שומע צלילי פריטה עדינה של גיטרה קלאסית. שפתיו היו דקות והדוקות וזה הזכיר לי את סינגולדה, הגיטריסט מספר אחת בארץ, שנוהג להדק את שפתיו בעת הנגינה במיוחד כשהוא עולה לאוקטבות הגבוהות תוך הטיית גופו כדרך כוכבי הרוק המפורסמים.

היססתי לרגע אך מיד אזרתי אומץ וניגשתי אליו כמעריץ המבקש חתימה. הוא הביט לעברי תוך שהוא מתדלק, הרים את גבותיו כרוקח הפונה ללקוח הבא ומצפה לשמוע מה הוא צריך. "סליחה" אמרתי והצבעתי על שלט המועדון. "איפה נרשמים למועדון הזה?" הוא הסתכל על השלט והביט בי שוב. שיערתי שהוא מתכוון לבחון אותי ולראות אם אני מתאים למועדון ועל איזה כלי אני מנגן והייתי כבר מוכן עם התשובה: "על גיטרה," אך הוא אמר "אני לא יודע, קניתי את האוטו ממישהו, ככה עם השלט הזה." והחזיר מבטו לידית התדלוק. פני קפאו והרגשתי כאילו קפץ לי הפיוז, כמו בקצר חשמלי. גרוני נשנק. לזאת לא ציפיתי. אחרי שהתאוששתי מההלם שאלתי אותו "ממי הוא קנה אותה?" הוא ענה "ממגרש מכוניות," והוסיף "זה סתם שלט, אני לא חושב שיש מועדון כזה." הוא החזיר את ידית התדלוק למקומה, נכנס למכונית ונסע. הבטתי שוב בשלט ולא היה בו טלפון או כתובת. עקבתי במבט עגום אחרי מכוניתו המתרחקת עד שנעלמה מעיני.