מועדון האספנים1

1 לא מחליפה אותך.
חודשיים לפני שירשתי את דוד, נכנס יוחאי הביתה. בידו האחת שקית, ובשנייה מנופף בצו המילואים שהגיע בדואר.
"תשכח מזה" אני פולטת לעבר אישי היפה, וחוזרת להקליד את התחקיר שאני אמורה להגיש למחרת.
"רוצה קפה?" שואל יוחאי ומעסה את כתפי בתנועות מעגליות.
"אמרתי לך שאני לא מכניסה את עצמי לעולם המשונה שלך, ושום קפה לא יעזור הפעם" יוחאי תוחב את בהונותיו לשקע שבין שתי השחמות ומשחרר צמרמורת כלואה.
"ענתי, זה מקרה חירום. הצבא קורה לי, וגם את צריכה להתגייס. תבואי ביום שישי למרתף העיר ואסביר לך הכול. זה לא מסובך. תאמיני לי יהיה בסדר". הוא אומר תוך שהוא מרתיח מים ומכין נס קפה, שאני לא עומדת בקסמיו.
אני שומעת את ה"תאמיני לי, יהיה בסדר" מאז הטיול "מים לים". היינו שני נחלאים שנשלחו ללוות טיול בית ספר. בפתח נחל עמוד, עמדנו אפופים בשיחי לוטם ולוטמית, מבוסמים מהאהבה הטריה שהתערבבה בריח הקידה השעירה. החייל הביט בי בעיניים נוצצות, רובה העוזי שלו היה טעון ולא נצור. לא שמעתי מה אמר, הייתי מרוכזת בחשש שפליטת כדור תשחיל שורת תלמידים. "תאמיני לי, יהיה בסדר" הייתה התשובה שאמורה הייתה להרגיע אותי.
כשעזבנו את הקיבוץ ועברנו לירושלים היה בסדר, אפילו בסדר גמור. שכרנו בית קטן ומקומר בנחלאות עם שירותים ומטבח בחצר. משפחה צעירה ומרוגשת בטיול שנתי שלא נגמר.
למקצועות שלמדנו, לא נמצא שימוש בחיים החדשים, אבל היה בסדר. בשנתיים הראשונות האגרונומית והפילוסוף עבדו בניקיון בתים ומסגור תמונות. היומיום היה הרפתקה נפלאה.
אחרי שנתיים יוחאי החל להגיע הביתה עם כבודה מוזרה. בכל ערב פרק בגאווה בליל עלום של פריטים שהיה קונה באותו יום. התקשתי להבין איך שקיות דחוסות בניירות מצהיבים וכלים חלודים, יפרנסו משפחה. "מי יקנה את זה לעזאזל?" הייתי חוזרת ושואלת בכל יום מחדש. יוחאי היה מצמצם את עיניו לשני חריצים מחייכים, ואומר בביטחון "מה את דואגת? יהיה בסדר".
סוחרים שגילו את הקיבוצניק המתחיל, באו בלילות. נכנסו ויצאו, לחששו, רשרשו, באו והלכו. עדת שועלים מורעבים. רציתי רק שהמטרד הזה יפסק. אבל כמעט בכל בקר התרחש נס. הניירות הישנים והכלים שנראו חסרי כל שימוש, נעלמו, ובמקומם היו מונחים שקלים חדשים.
בלילות הקיץ אחרי שנרדמתי, יוחאי היה יושב עם אורי הקטנה על ברכיו, וממיין שקים של ניירות . לא הבנתי, ולא רציתי להבין, מה קורה שם.
בקר אחד כשהכנתי לה שוקו, לפני שלקחתי אותה למשפחתון, ראיתי שהקטנה מתרגלת פנטומימה. היא ממיינת ניירות דמיוניים, מעבירה מערמה אחת, לשתי ערמות אחרות וממלמלת "מעניין, לא מעניין, מעניין, לא מעניין"
המחשבה שאגרר לתוך האלכימיה הזאת, לא עברה בראשי. שאשיר במקהלת נערים בכנסיה, היה הגיוני בעיני באותה מידה.
ביום שישי אני מגיעה למרתף העיר, רק כדי לראות, ורק כי יוחאי ביקש. זו פעם ראשונה שאני טורחת להתבונן בבסטה שלו, ערמת הזבל ממנה אנחנו מתפרנסים כבר שנתיים.
על השולחן נחים, בולים, כלי עבודה, מכתבים, מקטרות, ספרים בלויים גלויות ישנות. עוד לא סרקתי חצי מהמצאי, ואני מתחרטת אפילו על הצעד הלא מחייב הזה. יוחאי מבחין בי, תוך שהוא מקשיב לאספן, שמידי כמה דקות אוחז בידו ושואל "הבנת אותי?" יוחאי מציץ מעבר לגבו ורומז לי לחכות. אחרי כעשר דקות האספן משלם, יוחאי מכניס משהו לשקית משומשת והם נפרדים ב"שבת שלום ולהתראות בשבוע הבא"
האספן חולף על פני הבסטות של האמנים, כשהוא מגיע לפתח הסופרמרקט, הוא מסתובב וצועק לעבר יוחאי "יש לי את הברבור של 'נעמן' עם הצוואר מוטה ימינה, אתה מוכרח למצוא לי את זה שמביט שמאלה"
"אני עובד על זה" מרגיע אותו יוחאי בקול בוטח.
"מה הוא אמר?"
"תעזבי, אל תכנסי לזה" יוחאי מוביל אותי אל קצה השולח ומתחיל להסביר את שיטת סידור החפצים על השולחן, אני קוטעת אותו " אל תטעה. אני לא מתכוונת להחליף אותך. באתי רק לראות, ורק כי ביקשת. נניח לרגע שהייתי רוצה לעשות לך טובה. איך אני יכולה למכור כשאתה לא רושם מחירים על החפצים?"
יוחאי מנסה להגיד משהו, אבל אני לא מאפשרת לו. עוד לא סיימתי את הנאום שהכנתי "זה ממש לא משנה אם יש מחירים או אין, אני לא מחליפה אותך, אתה יכול להעמיד עציץ במקומי, התוצאה תהיה זהה"
"לפי הרגש". אומר יוחאי בשלווה, תוך שהוא מראה לבחורה צעירה ומתלהבת אלבום פרסים ישנים שמלאכים זהובי כנפיים, וילדים עם מראה ארי, מאכלסים אותו .
"מה לפי הרגש?" אני שואלת, ולא בטוחה אם דיבר אלי או אל הבחורה עם האלבום.
"תקבעי את המחירים לפני הרגש" ממשיך יוחאי ומתעלם מכל מה שאמרתי.
הרגש היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, הוא מבוכה. אני לא מוכנה לחשוב על האפשרות שאגיע לכאן בימי שישי ואתנצל סדרתית. "אני לא יודעת מה המחיר בעלי במילואים. אין לי מושג מה זה, הוא יחזור בעוד חודש. סליחה אבל אני רק מחליפה". כבר עדיף להניף שלט ענק בצבעים זוהרים שמסביר לעולם "אני אהבלה"
אני רוצה להבהיר ליוחאי את עמדתי הנחרצת, אבל הוא שוב עסוק. לקוח שואל אם יש לו אקסליבריסים יהודיים. אני בדרך לעזוב כשיוחאי מתפנה אלי ואומר תוך ליטוף עדין של ראשי "ענתי תביני, האספנים כבר התרגלו לבוא הנה כל יום שישי. הביקור במרתף העיר הפך לחלק מסדר היום שלהם. אני לא רוצה לאבד אותם. תפתחי את הבסטה, וגם אם לא תמכרי כלום, זה יהיה בסדר. רק שימשיכו לבוא"