מונולוג ליד הקבר

מונולוג ליד לוח השיש
נינה פטליַרסקיה
שלום, חברה יקרה, הגעתי אליך והבאתי את הוורדים הלבנים האהובים עליך.
סליחה שלא הצלחתי להיפרד ממך. כך יצא. הנסיבות היו חזקות ממני.
אני עומדת ליד קברך, מביטה בתמונתך וחושבת: "כמה שנים היינו חברות?"
נצח שלם!
זוכרת איך הכרנו לראשונה? הייתי מדריכה בכירה והבאתי ילדים לתחרות בבית הילדים, שם עבדת כמפעילה.
לידך ראיתי נגן אקורדיון יפהפה. לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי, והבנות שראו את זה אמרו לי:
"אל תחלמי – הוא החבר של אלה". ורק אז שמתי לב אליך. הסתכלתי עליכם וחשבתי:
בהזדמנות הראשונה הוא יבגוד בה.
מאותו יום הפכנו לחברות, ובהמשך לחברות קרובות.
זוכרת, אלקה, איך התכוננו לחתונות שלנו, שהיו אמורות להתקיים כמעט באותו זמן?
חשבנו על השמלות שלנו, קנינו בדים – את לבנה ואני ורודה.
דיברת בלי סוף על החבר היפה שלך. העיניים שלך הפכו לתהומות.
כמה אהבת אותו! יותר מהחיים עצמם.
קינאתי ביכולת שלך לאהוב ככה. אני לא ידעתי איך.
ידעתי שהחתן שלי חזק ואמין, הוא אוהב אותי ואהבתו תספיק לשנינו.
אבל שלך – כמו שחשתי – ברח רגע לפני החתונה, בטענה שהוא רוצה ללמוד.
אני יכולה רק לדמיין מה הרגשת אז: צער, אכזבה, בושה.
ניחמתי אותך ואמרתי שהנבל הזה לא שווה את הדמעות שלך, ואת חזרת ואמרת:
"אם הוא יחזור – אסלח לו הכול".
ואחרי שנה – הוא חזר. ואת סלחת. כי אהבת אותו באמת.
אפילו התחתנתם. אבל הוא שוב לא העריך אותך – ועזב אותך עם שני ילדים. לנצח.
אני זוכרת איך סבלת אז, איך הילדים שלך חיכו כל יום לאבא.
ואיך, כשנמאס לך, אמרת להם: "אל תחכו. אבא לא יחזור".
כמה עבדת כדי שלא יחסר להם דבר – כי הוא אפילו לא עזר כלכלית.
ביום ניהלת את ספריית הילדים, בערב ניקית שם, ובלילה תפרת.
ובכל זאת חיית כמו כולם.
וכמה אנשים נמשכו אליך! אף פעם לא היית לבד.
עם בעיותיהם באו אליך קולגות, והיו הרבה, כי התקדמת מהר:
בית הילדים, הספרייה העירונית, הקולנוע, בית התרבות.
בשלושת האחרונים היית מנהלת.
החברות והחברים שלך כאילו התחממו באור שקרן ממך.
תמיד ידעת מה לומר, כמו שקיוו לשמוע.
כנראה שלכן הלב שלך, שלא עמד בעומס הזה, התחיל לקרוס.
אני זוכרת, חברה, איך עזרת לי כשעבדת בספרייה.
כמה שיעורים יוצאי דופן העברנו יחד!
איזה שיעורים אלה היו!
הילדים שלי, כשראו אותך – כבר הבינו שהשיעור יהיה לא רגיל.
זוכרת איך ויתרנו על תכניות ההעשרה הרשמיות ובנינו אחת משלנו,
מסופרים שלא לימדו אז, ועל אחריותנו לימדנו לפיה?
ואיזה כישרון ארגוני היה לך!
אפילו בישראל תמיד היו סביבך אנשים.
כתבת תסריטים והעברת ערבים במועדון העירוני.
נפגשנו לעיתים רחוקות, אבל תמיד יכולתי להתקשר אליך כשהיה לי קשה.
והבנת אותי, כי לך היה קשה יותר.
אני לא יכולה לשכוח את קולך.
דיברת בצחוק, אבל שמעתי את הכאב.
כך גיליתי שאת כמעט לא קמה מכיסא גלגלים.
כעבור שנה באתי לאחותי לחגים.
היא הראתה לי סרטון מהמסיבה של השנה שעברה.
ראיתי אותך בקושי קמה מהכיסא, בנעליים עם עקבים דקים ובחליפה יפה – עומדת על הבמה.
ואותו יום – ישבת איתנו ליד השולחן, סיפרת בדיחות וצחקת.
אבל כששוותי בין התמונה שבסרטון למה שראיתי מול עיניי – הבנתי כמה השתנית.
כאב לי להבין שאני מאבדת אותך.
אחר כך, בשיחת טלפון, סיפרת לי שאת כמעט לא רואה.
ובזמן קצר – כבר התעוורת לגמרי.
כשהתקשרתי – אמרת: "לא נורא, חברה, נעמוד בזה".
ואני חשבתי: "לאללה קשה יותר, אבל האופטימיות שלה מספיקה לשתינו".
ועוד, אם את זוכרת – לפני כמה שנים סיימתי לכתוב את 'על כנפי הגורל'.
קראת את ההתחלה. התקשרתי ואמרתי לך: אף אחד לא יראה את זה חוץ מהילדים והנכדים שלי.
שמתי את זה על דיסקט, אחר כך על תקליטור, והחבאתי.
אבל לא מזמן הבן שלי פתח לי עמוד באינטרנט ופרסם את הסיפור ועוד שלושה.
חשבתי שאף אחד לא יתעניין – אבל אנשים קוראים, ויש תגובות טובות.
ועכשיו יש לי סיבה לחיות.
היית אומרת: "יש לך כבר – בעל, ילדים, נכדים".
וזה נכון.
אבל הבת רחוקה, ואת הנכדים אני רואה לעיתים רחוקות.
וחסרה לי תקשורת עם אנשים.
אני גרה ביישוב שנח בו מהעיר, אבל לא חיים.
אני קוראת הרבה – הבן מביא ספרים.
ועכשיו יש לי עיסוק שממלא אותי.
בעלי דואג שאני לא אעמיס על עצמי יותר מדי.
אבל אליך כבר אי אפשר להתקשר.
לשמוע אותך אומרת: "לא נורא, חברה. נעמוד בזה. נזדקן ביחד".
אבל את לא עמדת בהבטחה – והלכת. מבלי להזדקן.
אני לא יודעת אם עוד אוכל אי פעם לבקר אותך, חברה.
אבל אשתדל.
סליחה ושלום.
תמיד זוכרת אותך ואוהבת.