מוגנת

תמיד אהבתי לראות סרטי אסונות. כן, אני יודעת איך זה נשמע בהתחלה, אבל לא. אני לא בדיוק הטיפוס שמקבל הנאה מסבל של אנשים, הרס המוני לא עושה לי את זה. הטרגדיה לא בדיוק מסבה לי הנאה- מצטערת לאכזב. אני יצור אנושי, נעים להכיר.
גם אני מרגישה את הכאב כמו כולם, גם אני אוהבת מאוד את העולם- גם אני אמחה דמעה, אעיר איזו הערה בסוף הסרט על כמה שהוא עוצמתי ועמוק וכואב ומבלבל. אני כמעט כמו כולם, הכל בסדר.
בדיוק בגלל זה לעולם לא אודה בקול שיש משהו שגורם לי להרגיש כל כך יציבה כשאני יושבת תחת כרבולית חמה כשהעולם של מישהו אחר נקרע לרסיסים ברמה הכי אגרסיבית, עוצמתית, מטורפת ומעל כל דימיון שרק יכולה להיות. והנה אני, שוב, צופה מהצד ומתבוננת איך כדור הארץ מאבד עשתונותיו- וגלי ים ענקיים עוזבים את האוקיינוס ובאופן לא רגיל מבקרים ביבשה, שוטפים איתה רבבות וכל צלם אנוש שקשור לציוויליזציה נמחק בכזו קלות עד שלא נשאר כלום.
כל הטוב והרע נסחף והתנפץ, דבר לא נשאר מלבד הריקנות.
מאות שנים של עבודה, התפתחות, ילודה, מחשבה, הכל נמחק. איזה טירוף. אבל אני? האדמה שלי יציבה, היא איננה רועדת, הלוחות הטקטוניים שמתחת הרגליים שלי לא נמצאים תחת לחץ.
לחץ מעיק, שאינו עוזב עד השנייה האחרונה ואז מתפרץ וגורם לכל דבר שהכרת להשתנות, כי זאת היא נקודת השבירה.
הלוסטרה לא תישבר, החלונות אינם הם יתנפצו מעגל החיים ימשיך אצלי כרגיל, לעת עתה, כדור הארץ לא החליט להוקיע את כולנו החוצה ובניינים יציבים ימשיכו לעמוד איתנים וגדולים מספיק כדי לגרום לי להרגיש מיניאטורית ולא חשובה. אני בסדר. אני תחת כרבולית, זוכרת? אף אחד לא מסוגל להכאיב לי הפעם. ותוך כדי עוד לגימה מהקפה החם שלי, ההווי ההוליודי מקבל על עצמו מה שכל במאי לא מיומן וחסר בטחון עושה כשהוא מנסה להפיק סרט שובר קופות ואנשים מתחילים לעוף באוויר, בכי וצרחות, כמה מניפולציות רגשיות אם עדיין הצופה התמים לא הספיק להרגיש מבולבל. וככה גם אני מרגישה, כי ככה הרי אמורים להרגיש.
אבל אני מרגישה גם מוגנת. כי הם שם, ואני פה, ואני זה לא הם. נכון?