מה שקרה, קרה

זה מה שקרה, אני ראיתי אותה באוטובוס, עם מיה, אני מכירה את המבטים שלה יותר מידי טוב.
היא הסתכלה עליי במבט כאילו היא מסתירה ממני משהו, אבל גם בו זמנית היה לה מבט שמח כאילו 3 שנים של חברות לא הזיזו לה מיתר אחד בלב.
אני חלמתי עליה, חלמתי שהיא ומיה באות לבית ספר שלי ושהיא ואני פשוט הופכות להיות חברות שוב כאילו כלום לא קרה.
בחלום, היא אפילו לא התנצלה ואני יודעת, שאם היא תרצה שנחזור להיות חברות, היא תצטרך לעשות הרבה יותר מלהתנצל.
היא פגעה בי בלב כמו חץ, זה הרגיש כמו בגידה.
עכשיו שאני חושבת על זה, נזכרתי במשהו.
נזכרתי שכשהיינו בכיתה ו' היינו צריכים להתחיל לכתוב יומן, כי זאת הייתה סוג של עבודה.
יום אחד כשכתבנו ביומנים, היא הציעה שנכתוב אחת לשנייה בדף הראשון של היומן ברכה, אבל לא סתם ברכה, ברכת חברות.
ויש איזה חלק אחד שאני זוכרת שהיא כתבה לי: " אני בחיים לא אחליף אותך ואנחנו נהיה חברות הכי טובות לנצח."
עכשיו כל פעם שאני פותחת את היומן שלי, אני נזכרת בה, בכל הרגעים שנהנינו, אבל אני נזכרת גם באיך שהיא שיקרה לי, ופגעה בי חזק.
אני יודעת שהיא קוראת את הסיפורים שלי, היא אמרה לי את זה, אבל מה לעשות…זאת האמת עליה.