מה שלא מספרים

שכבתי במיטה שלי, עטופה בשלל שמיכות וקוברת את פני בכרית ללא כוונה לקום משם. אבל לא משנה בכמה כריות, בכמה שמיכות אני אנסה לכסות, להסתיר, לחמם את עצמי, זה לא ישנה את מה שכבר קרה. אחרי כל כך הרבה שנים של מחשבות שאין להן סוף ואין להן תוצאה מלבד כאב פנימי ושנאה עצמית, סוף סוף בכיתי. לא האשמתי את עצמי, לא האשמתי אף אחד. פשוט בכיתי, ובכיתי ובכיתי. דברים כאלו הם דברים שלא מספרים, לא לחברים ולא למשפחה ולא למורים. לכל אחד יש משהו אחר להגיד, בדרך כלל זה רק מחמיר את כל הכאב, האשמה העצמית, הרצון לפגוע באחרים ובעצמי. אבל אני רק בוכה, סוף סוף רק בכי. והכל לאט לאט יוצא, כמו רעל שאכל אותי מבפנים. ואין למי לומר ועם מי לשתף, אנשים מעדיפים לשכוח את מה שכואב וגם אני מאוד מאוד רוצה לשכוח את כל זה. כל מקרה, כל מגע, כל מכה, כל קללה. הכל. אבל אז מה ישאר? ימחקו מחצית מזכרונותי, ימחקו כל הדברים שלמדתי והבנתי דרך השיעורים הכי כואבים בחיי. אני לא יודעת כבר מה אני שווה, מה אני רוצה. אני כבר אמורה להיות בסדר, אבל זה לא עובד בצורה שאני רוצה, זה אמור להיות מאבק. מאבק שאף פעם לא יגמר, על כל מקרה, כל מגע, כל מכה, כל קללה. הרשימה לעולם לא תיגמר. אני כל כך עייפה אבל הבכי תמיד עוזר, ואני נותנת לעצמי לנשום ואז שוקעת שוב בתוך כל השמיכות והכריות וסוף סוף אני מצליחה לישון.