מה הרגע הכי רע בחיים שלך? חלק 2 מתוך 3

"זה לא הרגע הכי רע בחיים שלי." אמרתי. "נשאר לך ניחוש אחד."
"זה היה כשיאיר מת." היא אמרה. הסתכלתי עלייה, ישר בתוך העיניים.
"לא." לחשתי.
"תספרי לי מה היה שם."
"לא." אמרתי לה.
"נו, זה רק אני…" היא התחננה, "במילא אני עומדת למות."
"אני לא רוצה." אמרתי. "ותפסיקי להשתמש בתירוץ הזה."
"בסדר, רק תספרי."
"טוב." לחשתי, "ואני מאוד שונאת אותך, רק שתדעי.
אחרי שיאיר מת נכנסתי לדיכאון. נשארתי לבד, נורא לבד, והחלטתי שמיציתי את העולם הזה.
את בחיים לא תוכלי להבין אותי. לא נפרדנו במשך חודש והוא נעלם בבת אחת. הרגשתי כאילו חצי שלי מת. לא הייתה לי סיבה להמשיך לחיות. אהבתי אותו באמת, בלי סוף, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי ככה.
זה היה לקראת סוף החופש הגדול, והרבה חשבתי איך אני אחזור לכיתה כשאף אחד לא יודע על כל זה, איך אני אוכל לשבת ולהקשיב לכולם, לראות אותם מתעסקים בשטויות כשזה מה שאני עוברת. אני בבית ספר דתי, את יודעת, ולא ידעתי איך אני אוכל לשבת ולהתפלל בבוקר לאותו אל שאני בטוחה ששכח אותי.
התגעגעתי לדיבורים עם יאיר ולמגע של יאיר ולקול של יאיר ושנאתי את העדרו, שנאתי את אלוהים, שנאתי את העולם, רציתי לשרוף הכל ולהישרף בעצמי.
אז הייתי בשבעה בבית שלו, הלכתי לשירותים, ו… את יודעת. השתמשתי באולר שמצאתי בכיס, כי מסתבר שלקחתי את המכנסיים של אח שלי.
רגע לפני שהספקתי להיהפך ל'בר מינן' רשמית, נכנס יונתן אח של יאיר לשירותים, הוא קלט אותי והוא אמר לי שאני חולת נפש, אז אמרתי לו שיעוף לי מהחיים, והוא חבש לי את היד וטחן לי בשכל על 'להמשיך הלאה' וכל מיני שטויות כאלה אבל זה היה אחרי שאיבדתי הרבה דם ולא התרכזתי כל כך, הכל הסתחרר סביבי ולא יכולתי כל כך להתנגד.
בסוף התחלתי לקחת קצת תרופות נגד דיכאון, גם הזמן עשה את שלו.
הפסקתי עם התרופות כשהתחילו הלימודים, את יודעת, בגלל התופעות לוואי. גם סמכתי על זה שבבית הספר יסיחו את דעתי ואני כבר לא אחשוב עליו כל כך הרבה.
אבל את האמת? זה כואב אותו דבר."
הייתה שתיקה קשה כשסיימתי. הסתכלתי עליה כשהיא נגבה דמעה אחת.
"אז מה הרגע הכי רע בחיים שלך? מה לעזאזל יותר גרוע מזה?"

~~ההמשך יבוא~~