מה היה שם?

"להתראות" חייכתי אל האישה הזקנה והכמושה. היא חייכה אליי, הצדיעה לי, במין בדיחה ישנה, צחקתי. מזכירה לי נשכחות מכיתה ג'.
"להתראות חמודה, אני אמסור ד"ש לאופיר!" היא חייכה אליי והתחילה לרדת במדרגות אל הרחוב המקביל של נתיב חן- יד לבנים. נפנפתי בידי אל הקשישה והתחלתי ללכת במהירות גבוה אל כיוון הבית שלי, שהזדקר, לא קשור לדבר , בצבעיו הכחולים והאפורים והירוקים והלבנים לסירוגין בהמשך הרחוב. חייכתי. תמיד המראה זהה הראה לי שנאי אל המשונה היחידה. הלכתי במהירות כי רציתי להגיע במהירות הביתה, החום והחולשה תקפו אותי, ראשי כאב, ותמונות הפוספורט שלי ששכנו במעמקי התיק שלי עשו לי כאבי לב. הלכתי במהירות מתונה, והרגשתי טיפונת רוח על פני. בפנים ראשי קיטרתי על החום ששרר סביבי. והתחלתי לפחד שהחורף אוזל לי דרך האצבעות. התקרבתי אל ביתי במהירות. תנועה בשולי שדה ראייתי תפסה את תשומת ליבי. נער רץ אל עבר ביתי. כלומר, זה גם הבית שלו.. זה בית של 21 קומות. וזה היה הוא.. בתחלתי לרוץ. לא רציתי לפגוש אותו, לדבר איתו, שום דבר. הילד הזה עשה לי כאב ראש. בים עם זה בכעסים חסרי פשר, ואם זה במחמאות. לא רציחתי לדבר עם הילד הזה. במהירות קפצתי אל הכביש, עצרתי מכונית ורצתי קדימה, מזנקת אל המדרכה ונוחתת.
רצתי אל תוך המבואה, והזמנתי את מהעלית. התנשפתי, בנשימות רדודות. התיק הכבד שלי הרטיב את גבי בזיעה חמה ורטובה. שמעתי את שימותיו לפני ששמעתיא ת דלת הזכוכית של המבואה נטרקת. והוא עמד מולי. נשען על הקיר, מתנשף. הוא רץ. ובמהירות רבה מאשר שהוא התרגל, והילד הזה ספורטיבי מאוד, ככה אני חושבת. ונראה היה שהוא רץ בשביל משהו. הוא לחץ שוב על הכפתור החמים שלעיו לחצתי לפני כן. המעלית נפתחה ונכנסו אל תוכה. ניסיתי שלמור ממנו מרחק. הילד הזה הפייד אותי, ומשהו בו.. גרם לי למים פרפרים בבטן. למרות כול מה שהיה…
"היי" הוא מלמל. עדיין אדום ממאמץ ומתנשף באיטיות. נעליו הבלויות נראו כאילו הוא עושה את זה לעיתים די קרובות. הוא נראה עייף, ומאוכזב, אבל העיינים שלו היו מלאותבמשהו. משהו מערופל. כמו ענן או ערפל שחוסם לך את שדה הראייה ביום גשום.
"היי" עניתי באדישות. בפנים הלב שלי ריקד סטפס ובלט יחד. הרגשתי לא בנוח בכלל, והרצון לברוח הבחיל אותי ורציתי להקיא. פשוט כמשמעו. להקיא. הוא נזכר ללחוץ על הקומה שלי ושלו. שכחנו שנינו. התאפקתי אל לחשוף בפניו את ההרגל הקבוע שלי לדפוק את ידי במצחי בחוזקה ולעשות קול של ריעדת אדמה. המעלית נרעדה והחלה לעלות באיטיות. הבנתי שיש לי עוד הרבה מאוד שמן להיות קתועה ככה.
"מה קורה?" הוא שאל אותי. הוא התסכל עליי פתאום. הסטתי את מבטי והבטתי בעצמי במראה. נרעדתי מעצם הדמות שם והרכנתי את ראשי אל הרצפה.
"בסדר… ואתה?" מלמלתי. הכול נשמע לי כומ ערבוביה של צלילים והעייפות והכאב השתלטו עליי. רציתי לנצוח על הרצפה, ואז שהוא ירים אותי. אבל לא. נשנעתי על המעקה של המעלית ונאנחתי. הוא הסיט את מבט ממני, הוא נעץ את מבט במראה, הוא הוריד את הכובע שלו, סידר את שיערו ושם אותו חזרה. לרגע אחד- הוא נראה שונה מהילד המשוגע והמצחיק, המגניב והפריקי שאני כול כך מכירה. כלומר, חשבתי שנאי מכירה. לפי בגדיו והתנהגותו חשבתי שהוא כזה. מסתבר- שזה לא נכון. הוא התנהג שונה כול כך! כול פעם בצורה אחרת!
אוקיי, מספיק יעל! אמרתי לעצמי בראשי תפסיקי להתערב בעניינים של אנשים אחרים. תפסיקי להשוות את עצמך, וקיצר- מה את קשורה בכלל?! זה ילד שאת רואה אותו אולי פעם ביום, ואת מדברת איתו פעם בשבוע, אבל את כבר לא מכירה אותו. למה הכול חייב לסבוב סביבך?! למה את כזו אגואיסטית!
"אני… בסדר" הוא נעץ את מבטו בשלט הזוהר שהראה את הקומה שלנו. הוא נתקע. וכך גם החץ. המעלית נרעדה ועצרה במקומה. נחחתיע ל הרצפה בבהלה.
"נתקענו?" אמרתי. עיני נפערו באיימה, נעצתי מבט בו, ואז במראה, ואז ברצפה. הורדתי את התיק שלי וחמצב של חוסר שפויות התחלתי לדפוק על קירות הברזל של המעלית.
"די!" הוא צעק. הוא תפס אותי ואחז בחוזקה בשתיי ידי. מעקם אותן לאחור, מכאיב לי. "את תתקעי אותנו עוד יותר!"
"תעזוב אותי!" אאמרתי בפראות. אבל אז, מתוך תשישות, צנחתי אל זרועותיו. הוא נרטע אחורה ונפלתי על הרצפה המקרקשת של המעלית. המעלית התחילה לנוע. הדלת נפתחה והוא ירד מהמעלית.
"טוב… אז ביי!" הוא אמר במין גועל, והדלת נסגרה. משאיר אותי לדמם במעלית.