“מדוע את כל כך אהובה ובלתי נשכחת?”,שאלת.

כי האנשים שאוהבים אותי הם שבורים.
כמו שאני שבורה.

הם אנשים שרק רצו אדם שיקשיבו להם.
שיראה להם שהם חשובים לו.
משמעותיים. ושאכפת מהם.

הם אנשים שרצו קשר של באש ובמים.
זה אמנם לא נאמר בשום מקום.
אבל זאת מעין חתימה בלתי נראית כזאת.
של-"אני בעדך, ואת בעדי".
וזאת חתימה של לנצח.
מבינה?

הם כל כך אוהבים אותי. כי השתדלתי להיות עבורם האדם שתמיד התחננתי לפגוש.
האדם שיאהב אותי, ולא יביט בפגמים שבי בזכוכית מגדלת.
אבל ידבר איתי אמת. ולא ישקר. ולא יהיה עיוור לפגמים שלי.
אדם שינסה להוביל אותי קדימה. אבל בקצב שלי, בכוחות שלי.
לא להתיש אותי או לסחוב על הגב.
לתת לי יד. לתת לי חיבוק חזק חזק, חיבוק מהנשמה.
עד שגם אם אני בהודו, והוא בסין. אני ארגיש בטוחה, בכל פעם שאחשוב עליו.
אני אדע שהאדם הזה מעריך אותי, ורוצה בטובתי.
ושאים הוא היה כאן. הוא היה עושה ככל שביכולתו כדי לעזור לי.

זה האדם שתמיד הייתי זקוקה לו. וכל כך הרבה אנשים זקוקים לו. אז ניסיתי להיות האדם הזה בשבילם.

אבל הם. הם אנשים כאלה. כמוני. אולי קצת פחות חדים. ולא שמים לב מתי לפעמים זה נראה מעיק.
אבל אני לעולם לא אתן להם את ההרגשה שהם מעיקים. רק כי אני בטוחה שפעם הייתי כזאת.
רק כי אני מכירה את ההרגשה הזבל הזאת. שכואב לך הכל מבפנים. שהכל מחורבן לך. ואין לך עם מי לדבר. פשוט אין לך.
אולי פיזית יש לך.

אבל את מפחדת להעיק על האנשים שסביבך. כי כמה כבר את יכולה להתלונן על אמא שלך?ומה זה בכלל מעניין אותם?

אז את שותקת, ונאכלת מבפנים. יותר חזק ויותר. מיום ליום. עד שנשאר לך רק חורים שם בפנים.
ג'ון הוא דוגמא לאדם מעורער. יש לזה רושם רע, לומר אדם מעורער נפשית.אבל אלה החיים. מערערים.העניין הוא, שהערעור הזה נובע בעיקר, כשאין לך אדם שאתה באמת יכול לסמוך עליו. שאין לך אדם שיבין אותך. שאין לך אדם לדבר איתו. ושתוכל לספר לו על הפגמים שלך, והוא יעריך אותך בכל זאת. ואז הם נהיים מעורערים. ואז זה פרדוקס. כי הם מחפשים אנשים לדבר איתם, אבל הם דוחים אותם כי הם יותר מידי….יותר מידי מטען נפשי צבור בהם, והם רוצים לפרוק אותו עליכם בבת אחת, ואתם לא בנויים לזה, אז אתם בורחים מהם. ואז הם ממשיכים לחפש, ויותר ויותר לחפש, והם נהיים נואשים. עד שהם לבד.לגמרי לבד.

כשנכנסתי לשם.הרגשתי שרציתי לפרוק.אני אף פעם לא אשכח את ההרגשה שהייתה לי אז.
הרגשתי כל כך לבד. כל כך לבד. והכאב. אף אחד לא רואה אותו בעין. הוא היה רק בלב. אז אף אחד גם לא יכל לדעת. או לנחש. שכואב לי.שאני סובלת מבפנים.

ויש אנשים שפאקינג מתהלכים עם ההרגשה הנוראית הזאת לפעמים בחיים.
יש אנשים שזה חזק אצלם.
ויש אנשים שזה רק ריבוע קטן ושחור. שנעול בכספת שהמפתח שלה נזרק לים.
אבל עם כל בן אדם שאדבר.
אני תמיד אתן לו את ההרגשה הזאת. שהייתה כל כך חסרה לי. שאתה אדם אהוב. ושאני מודעת לחסרונות שלך. אבל לא שמה עליהם זכוכית מגדלת.

שאני כאן אם תרצו לספר לי משהו. אני תמיד כאן.

וזאת ההרגשה שניסיתי לתת לכולם.
ולא כולם דיברו איתי.
אבל מספיק מה שאני משדרת.
מספיק שהם מרגישים שאני , כן, אני האדם ההוא שלו הם תמיד היו זקוקים.

חוויתי בחיים שלי כל כך הרבה שנאה. כל כך הרבה שנאה מחלקים במשפחה שלי.
והחלטתי שסביבי אני מפזרת רק אהבה.

וזה באויר. ואנשים זקוקים לזה כמו חמצן. וזה למה אני חסרה להם.
כי פשוט נתתי לכולם להרגיש אהובים. זה הסם הכי חזק שיש בעולם.
לא רק נתתי לכולם להרגיש אהובים, באמת אהבתי את כולם(במובן התמים ובלה בלה) ראיתי בהם את התכונות הטובות שלהם.

ההרגשה שאתה מוערך. ההרגשה שאתה אהוב. ההרגשה שלמישהו אכפת ממך,ושהוא יפעל תמיד לטובתך ולא לרעתך.ההרגשה שהאדם שמולך תמיד ישמח לשמוע מה שיש לך לומר.זה סם.פשוט סם.
כולנו מכורים אליו.ומאבדים את זה לגמרי בלעדיו.נראה לי לפחות. אני לא רוצה להרגיש את זה שוב. את ההרגשה הזאת שאין שום אדם שבעולם שאתה מרגיש שאתה יכול לדבר איתו על הכל.(זה לא אמור דווקא לדבר, זה עצם ההרגשה שאם היית רוצה אתה יכול..)

כולנו צריכים את זה.
וזה אולי למה,לפחות ככה אני חושבת. אני חסרה.

אבל האמת היא, שהם חסרים לי לא פחות.

כי תמיד חשבתי שאני זאת שתומכת בהם.
שאי זאת שנותנת את להם את ההרגשה שאתם לא לבד.

אבל מאז שברחתי מכולם.
גליתי שגם אני.
כמעט ולא מסוגלת לחיות בלעדיהם.