מדבר של מירוצים

רוח מסיטה את שערי. רחשים של תזוזות הם כל מה שאוזניי שומעות. אני עומדת במקומי, לא נעה קדימה, לא נעה אחורה, לא מסיטה את מבטי. כולם חולפים על פני, מטים את גופי הצידה מחוזק תנופתם. לפעמים אני נופלת, מחוזק העוצמה בה הם באים, מעיפים אותי ארצה ללא מאמץ, בלי ניד עפעף. הם בכלל לא שמים לב.
ואני, אני עומדת שם, נחבטת, נופלת וקמה, מנסה להיות יותר יציבה, כדי שבפעם הבאה לא אפול, ללא הועיל.
אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי היום מישהו יעצור, יביט לאחור, יאמר סליחה.
תקוות שווא אלו מחזיקות אותי מיום ליום.
תקוות אלו, שאומרות לי שאולי מחר יהיה טוב, העולם יהיה מקום מלא בחן, בשוויון, באכפתיות.
אולי עלי לוותר, לתת להם להפיל אותי, להישאר שם. הכניעה דורשת פחות מאמץ. אינני אצטרך להחזיק מעמד עוד. אוכל לצנוח בשקט על הקרקע, לא להילחם.
או שמוטב עליי לקום, לאזור כוחות ולהילחם נגדם, או אולי הם אינם יכולים לשנות את חברבורותיהם, והשקעתי לא תשתלם.
אינני יודעת באיזה דרך עליי לבחור, האם להשקיע או לוותר מראש.
ובינתיים, אני ממשיכה לחכות אל האחד, שייקח לי את היד, וימשוך אותי איתו, קדימה. שיעזור לי להתקדם, לא לעמוד במקום. אך בבקשה, שאני לא אתייאש, שהוא יגיע מאוחר מדי.