מבט של רגע וזיכרון נצח
מבט של רגע וזיכרון נצח / נועם גולן
היום בשעה 16:20, טרמינל אחד בנתב"ג, כמה מטרים לפני מעבר החצייה, הבחנתי בך, עמדת שם על המדרכה, עטופה במעיל שחור שהחמיא להופעתך התמירה, הבטת לעבר רכבי, כמו מבקשת לדעת, אם יתאפשר לך לחצות את הכביש, ככה משמאל לימין…
לכשהתקרבתי יותר אל מעבר החצייה, תוך האטת מהירות הנסיעה, הבחנתי בתווי פנייך שכמו פיארו את הופעתך התמירה. חום קל חלף כך, מתחת לעור לחיי, תוך שאני עוצר את רכבי ומסמן לך בתנועת ידי הימנית, כי חופשייה את לחצות את הכביש…
ואת, את התחלת להתהלך במעבר החצייה, תוך שאת מביטה אליי ולפתע, שינית כיוון הליכתך, פונה אל רכבי מהצד המרוחק ממני, התכופפת ככה, כדי שנוכל להביט אחד אל השנייה ושאלת אותי, איך אפשר להגיע לטרמינל שלוש… היכן עוצר האוטובוס ואם יש תחבורה חזרה לטרמינל אחד.
ואני, שפתאום, מבלי לדעת, רציתי כל כך להמשיך את הרגע, נסחף אל מבטך, יופייך וכולך, הצעתי לך טרמפ לטרמינל שלוש החמאתי לך על הופעתך…
נכנסת לרכבי – פורד פוקוס כסופה, אוספת את יופייך וכולך, אל המושב שלצידי… מביטה בי, כשסומק חולף בלחייך והבטנו נבוכים משהו, האחד אל האחרת… המבט כזה נעצר לשניות ארוכות, מבטי שלי אלייך ושלך אליי ושתיקה מביכה, עטפה לשניות בודדות את הרכב ו… את שנינו… כשרק נהמת המנוע, מפזרת את המבוכה ברעשה…
הסברת לי נבוכה, כי את אוספת את בעלך משדה התעופה, מביטה בי, מסמיקה משהו, תוהה אל מבטי אלייך ומותירה את מבטך, תוהה אל מולי… "…כל כך יפה את…", חשבתי אל תוכי בשתיקה רועשת, מביט אלייך, מביטה את בי, מרעישה אל תוכי במבטך שותק…
לכשירדת בכניסה לטיסות יוצאות, אליה הגענו בטעות, כי לא שמנו לב וחלפנו על הנתיב לנסיעות נכנסות, מלמלו שפתייך תודה ומבטך כה חדר אל מבטי וכולי… נבוך הייתי אל נוכחותך, שכמו החלה מתפוגגת אל מולי… ואז, כשפנית ללכת, שבת לפתע, הבטת אלי… הושטת את ידך, שהתהלכה אל כף ידי, מהססת משהו, ואצבעותייך שכמו ניגנו בקצות אצבעותיי, התעכבו להן, בכף ידי, ומבטך כך אל כולי ומתוך הכלום, מסרת לי את שמך ואת שם חברת הביטוח בה את עובדת והמתנת למילים שלי… וכל כך רציתי לבקש, את המחר איתך ואת הבוקר שלאחריו… ולהיות נוכח, שומר צעדייך ואותך…
וחשתי את שפתיי, מסמנות אלייך את שמי שלי, שם משפחתי תפקידי ומקום עבודתי.. וחדלתי במבוכתי, ואת חייכת שם במבוכתך אליי, אוספת אצבעותייך אט אט מבין אצבעותיי…
מביטה אל כולי ואליי, מסמיקה אל חיוורונך, שהשיב אל חיוורוני שלי, ושנינו מלמלנו שלום,
מביטים ארוכות, מקשיבים אל רעשן של ההברות המתנגנות… שהתפזרו להן, מרקדות כך בפתחו של הטרמינל…
ואת ביופייך, הבטת שוב אל עיניי, שהביטו בך ואלייך… ומיד עם פסיעתך, שמשכה אותך
ממני והלאה, מתוך הווה כה קצר איתך , אל ימים ארוכים של מחר בלעדייך, האצתי את הרכב, והותרתי מבוכתי בתוכי ובכולי… והשארתי אותך איתי – בלעדייך…
ומבטך, כולך ואת, עוד אל מולי, בתוכי ובי…
והמחר, המחר יסמן חידות אל פשרו של האתמול…
(כל הזכויות שמורות למחבר)
תגובות (0)