מבט מהעולם שלי.

לא שמתי לב לאן פוסעות רגליי, נתתי להן לקחת אותי למקום בו המחשבות מסוגלות רק לדמיין והלב יכול רק להרגיש. הגעתי למקום המלא בחשכה ועלטה המכוסה בכוכבים נוצצים. הכוכבים היו בכל פינה והיית מצטער כל מצמוץ קטן שלך, רק לא לפספס את היופי הרגעי הזה. שכבתי על הדשא הירוק לצידו. למרות שהחשכה עטפה אותנו וגרמה לנו להרגיש כה בודדים, לכמה רגעים, הרגשנו נצחיים. המקום שלנו היה רק שלנו. המקום היחידי אשר החשכה והצבעוניות יכלו לאהוב אחד את השנייה. למרות כל הפחדים שלי להתקרב ככה למישהו, למרות כל הכאב, ידעתי שזו הבחירה הכי נכונה שעשיתי ב17 שנים האחרונות בחיי.
ליטפתי את פניו והבטתי בעיניו הכחולות. לא ידעתי שמה שאנשים דיברו עליו כה רבות, כי זה דבר כה נדיר למצוא – שאני מכל המיליארד אנשים ברחבי העולם תזכה בהרגשה הזו, בהרגשה נצחית שהכול הולך להיות בסדר עכשיו. הייתי בטוחה שזה חלום. רגע, לא. ידעתי שזה חלום.
איך צבעוניות יכולה לחיות לצד החשכה? איך הדשא כה ירוק והכוכבים הנוצצים בעיניו ממשיכים להתקיים בעולם הזה?
ידעתי שאם זה חלום עדיף לי להתעורר עכשיו ולא לחיות באשליה. אמרתי לעצמי שאם זה לא קורה לי במציאות, עדיף שגם לא יקרה בעולמי הפנימי. רק לא לחיות בעולם שקרי, רק לא לשקוע לתוך החור השחור הזה שוב, וכך גם עצמתי את עיניי.
אך..
ברגע שעצמתי את עיניי בחוזקה לכמה שניות הייתה דממה. הכל היה שחור, הרגשתי עיוורת לכמה רגעים. ידעתי שאם זה חלום, ברקע שאפקח את עיניי אחזור למציאות שבה אני האשמה, המציאות שהשדים האפורים, הכחולים, הסגולים והשחורים לא מפסיקים לחוג סביבי. ולצד כל הפחד- פקחתי אותן. העולם הזה, העולם שלנו היה קיים.
הוא הסתכל עליי במבט אוהב בזמן ששכבתי לצידו. מבט שהיה כמה לחיבוק, מבט שאמר הכל מבלי לומר דבר. הכוכבים היו שם – גם לצד העלטה הקודרת. הדשא היה ירוק מתמיד. הרגשנו נצחיים, ואף לכמה רגעים.