מבט הירח

למה תמיד כאשר חברה כועסת עליי או נעלבת אני מרגישה שהעולם חרב עליי, שהכוכבים פסקו מלהאיר ושהירח לוטש עיניים בציפייה לראות אותי מתמוטטת? הכל תלוי בידיי ובמילותיי ובדרך בה אפענח את המצב בצורה שאולי תמכור את האמת שלי אך תרצה את האחרת . וכאשר אני בוחרת באמת הכנה שלי וזאת לא מבינה ואף נפגעת יותר ומסתגרת, והצעקות כבר מהדהדות בחדרי ליבי והוא מתחיל להיסדק אני בכל זאת ממשיכה, עם האמת שלי ולא מוותרת? למה פשוט לא להיות כגומייה הנמתחת לכיוון הרצוי בצורה הנוחה ביותר למשתמש? אולי בגלל הפחד שיום אחד אצטרך להכיל ולתפוס יותר מדי ואקרע או אתפרק? מדוע הירח ממשיך במבטו, הוא עוד לא מרוצה? מה ממני הוא עוד מצפה? בכיתי ונשברתי, קיללתי, הושפלתי, השפלתי וספגתי וגרמתי לכאב והוא ממשיך במבטו ולא עוזב. והיא, היה מהצד השני מביטה ולא מבינה איך אני לא רואה את הצד שלה ולא כורעת על הברכיים ומתחננת כיפליים. האמת שלי… מה אעשה איתה? היא רק מזיקה ולא מועילה , מה כבר יוצא לאדם מכנותו? ובינתיים הירח ממשיך במבטו.