מאניה דיפרסיה

שלום לך. איך לפנות אלייך? אני לא יודעת. משנת החיים שלי? הורסת החיים שלי? מאירת החיים שלי? אני לא יודעת. אבל אני יודעת שעשית הרבה. גרמת לי להרגיש חרא, ייסרת אותי, הכאבת לי, גרמת לי לנסות להתאבד… אבל גם גרמת לי לשמוח כמו שאף פעם לא שמחתי. הפכת אותי לאהובה ואוהבת, לחלק משמעותי מהחברה שלי, לאדם שהייתי רוצה להיות. אבל אז שוב הפלת אותי. גרמת לי לראות שכמה שהיה לי טוב, לא הייתי מותאמת. עשיתי דברים בפזיזות, בקלות דעת, דברים שייסרו אותי במהלך שבועות רבים אחר כך.
היה לי גם רע וגם טוב איתך. ואולי הטוב גם היה רע? הרי אחרי שהוא עבר כל מה שיכולתי להרגיש זה געגועים ושנאה עצמית על הדברים שקרו. מצד שני, אולי הרע היה גם טוב? לא, אני לא חושבת ככה. אהבתי כשהיה לי טוב, סבלתי כשהיה לי רע.
מה היה קורה אם היה לי רק טוב? אני לא יודעת. הייתי שמחה כל הזמן, קופצנית, מלאת יצירתיות, אומרת לאנשים כמה הם מדהימים, חסרת מנוחה, משתעממת בקלות. אולי הייתי פוגעת באנשים ולא מודעת לכך, ויכול להיות שבסוף בסוף היית גורמת לי לאבד את החברים שלי. ולפעמים גם התגעגעתי לכאב. עד כמה שאהבתי את הצד הטוב שלך, תמיד הייתי מחוברת גם לצד הרע. ציירתי אותו. הוצאתי אותו בכתיבה, בקווים, במחשבה. ואז הוא היה חוזר, ולא הייתי צריכה לדמיין יותר. בכיתי. חתכתי. דפקתי את הראש בקיר. רציתי כל כך להעביר אותו, את הכאב שגרמת לי להרגיש, שפגעתי בעצמי. רציתי כל כך לחזור להרגיש טוב. לא להתייסר על הדברים שעשיתי בפזיזות, לא להרגיש שאם מישהו מתייחס אליי בלי לשים לב באופן שונה אז הוא שונא אותי, לא לשנוא את הגוף שלי, לא להרגיש נטל על הקרובים אליי.
את כמו יינג ויינג. שני חלקים, טוב ורע, קשורים אחד בשני, טמועים אחד בתוך השני. כשלא הייתי מאוזנת לא ידעתי איך לקבל אותך. כמובן, לא היית בכל רגע ורגע בחיים שלי, אבל מילאת חלל נכבד. אבל עכשיו… עכשיו אני מאוזנת. יש לי פרספקטיבה שונה לגמרי עלייך. אני לא שונאת אותך. אני לא כועסת עלייך. אפילו עם כל הדברים שעברנו יחד, אולי בזכותם, אני מקבלת אותך. אני יודעת שכמה שאני ארצה או לא, את חלק ממני.