מאיה

בבר מצווה של אחי שהתרחשה היום הייתה ילדה. מדובר בילדה בת גילו, בת שלוש עשרה, שעלתה לתורה גם היא. הפנים שלה יפות והיא רזה וקטנה, היא לבשה שמלה לבנה יפהפייה, ויש לה גבות גדולות מדי כמו לכל ילדה בת שלוש עשרה, אבל תמיד יש חיוך על הפנים שלה.
הילדה הזאת הייתה חניכה שלי פעם. כשהייתה בכיתה ה', בת אחת עשרה בלבד. היא הייתה אז המלאך של הכיתה. זאת הייתה כיתה מסובכת, עם ילדים חנונים וארבע נסיכות שחושבות שהכל מגיע להן. היא הייתה הנסיכה החמישית- זאת שמפשרת בין הקבוצות, שחברה של כולם וכולם רוצים להיות חבריה.
כשהיא רואה אותי עד היום היא מחייכת וניגשת לחבק אותי. היא מדברת איתי על נעליים ושמלות ואיפה היא קנתה, תמיד בנימוס ובשקט. כששואלים לדעתה היא עונה, בחוכמה האינסופית שלה, מילים קטנות ומשפטים רהוטים. כשתהיה לי ילדה, ארצה שתהיה מחונכת ככה.
בתאריך של יום ההולדת של אחי היינו במסעדה ונתקלנו בה ובמשפחתה. אמה שאלה אותנו מתי הבר מצווה. אמא ענתה במבוכה שהוא החליט לא להזמין את הבנות כי הוא לא ידע מי חברה של מי וכמה להזמין. אמה התעקשה ואמרה שחבל מאוד, שמאיה תשמח לחגוג עם אחי. היא הסיבה שאחי הכניס חמש הזמנות למעטפה והזמין את הידידות הטובות שלו.
אני חושבת על השכבה שלי בכיתה ז'. על הפיצולים, על שתי חבורות הבנות ושתי חבורות הבנות ועל הנספחים. אני חושבת על זה שבכל שכבה זה ככה. אני חושבת על הפשרות שמאיה גורמת להן, על טוב הלב יוצא הדופן שלה, על היופי, על השקט החכם שבו היא עושה הכל. על המשפט שאמרה פעם: אם אני חברה שלהן והן מקובלות, זה לא אומר שאני לא צריכה להיות גם חברה של ילדים אחרים.
מאיה לא מוותרת על אף ילד. מקובל או לא מקובל, הוא ימצא אצלה אוזן קשבת ולב פתוח וטוב. היא טובה ומלאכית במהותה. כשאני חושבת על השכבה שלנו ועל הקרבה שהיא יוצרת בין החבורות הרחוקות ביותר, אני מאוכזבת שלנו לא הייתה איזה מאיה כזאת, שממרומי האולימפוס של הבנות היפות, הרזות והמצליחות, תדע להיות חברה גם של השאר.