מאחורי דלת השירותים

לפעמים קשה להתבונן במראה. להסתכל זה קל, לעמוד מול המראה ולהכיר בנוכחות הבבואה שלך. את כאן. אני כאן. להתבונן – לבחון את החצ'קון שצמח לך בקצה הימני של הסנטר אחרי שהתגייסת, את העיגולים מתחת לעיניים שמשחירים ומעמיקים כל יום עוד קצת, את השיער הסבוך שלא אורך מספיק מהר, את השפתיים הסדוקות שלא מוצצות מספיק חזק – זה קשה. לעמוד מול הבבואה שלך ולהודות בפניה שהניצוץ בעיניה כבה, כבר לפני שנים, זה קשה.
מה שהכי קשה, זה לספר לה, לבבואה שלך, שניסית אינספור פעמים להדליק אותו בחזרה. להחזיר לה את מה ששייך לה, את מה שעושה אותה יפה. את מה שגורם לה להאמין לך, כשאת אומרת לה שהיא יפה. לספר לה שאת כבר ממש קרובה לייאוש, להשלמה עם זה שהניצוץ שלה כבר לא יחזור. שכואב לך להמשיך לנסות, להמשיך להאמין.
עמוק בפנים תמיד ידעת שהוא לא יחזור. לפעמים את תוהה אם הוא היה שם מלכתחילה. את מסתכלת בתמונות ישנות, וישנות פחות. מחפשת את ההבדל, את ההבזק הזה של התקווה,
בעיניים,
בחיוך,
במנח הגוף שלך.
אולי איזה קמט באף יעזור לך להבדיל בין חיוך אמיתי לבין אחד שיודע. שעבר. שויתר.
לפעמים ההבדל יהיה ברור כשמש וחד כתער בחזה, ולפעמים – מטושטש. חבוי, דורש התעמקות, הכרה עצמית. את מתחילה לתהות אם יש לך כזו, ואם את יכולה לסמוך על עצמך בכלל עם כושר שיפוט שכזה, זיכרון שכזה, שכל שכזה, תחת רופס, בטן שמנה, סנטר כפול, טיפשה, יומרנית, מבולבלת, דכאונית.
את מתבוננת פנימה לנפש שלך – לא רק מסתכלת – מתבוננת, שופטת, בוחנת.
אומרים לך שיש לך כזו תסמונת, דיסי-משהו, כמו דיכאון רק קל ותמידי, מתחת לפני השטח, אורב לך ביומיום וגומע לתוכו כל טעות קטנה, כל מבוכה,
דחייה,
בכייה –
דן אותך בחומרה, מתעצם, מעמיק.
זה יושב לך טוב, מסדר לך את המחשבות, אבל לא את ולא הבבואה שלך מרשות לך להטיל אחריות על דיאגנוזות.
אז את חיה עם ההפרעות שלך והתסמונות שלך והמחשבות שלא עוזבות שלך, אולי איזה כדור עוד יחזיר את הניצוץ שלך? אל תבני על כדורים בשביל למצוא את האושר שלך, את משקרת לעצמך ומנגבת את הדמעות שלך. על מה יש לבנות כשאין בסיס? נגמר הטיח, וכל הלבנים שקעו בבוץ עם הגשם הראשון.
כבר עשית עוד קעקוע בשביל להזכיר לעצמך תקופה שעברה, שגם אותה לא חווית מספיק טוב כשעוד הייתה.
לא עזר.
למה להמשיך לחיות אם את עושה את זה כל כך גרוע? שואלת אותך הבבואה, ואת, ללא תשובה, משפילה ראשך מהמראה ומביטה לעבר הכדור שביד שלך, לבן כמו אריכי רצפת השירותים. הקירות מתחילים לסגור עלייך והרצפה מבעבעת, בולעת. הדלת הטרוקה שעליה את נשענת בכל פעם שאת צריכה לברוח לקצת שקט – מתחילה לרעוד.
ואת, עומדת יציבה, ראש מורכן. הכדור, שרשם לך איזה נפוח עם דיפלומה, שאכפת לו, באמת אכפת לו, אבל בתכלס, בעיקר כי שילמת לו – מחייך אלייך. קשה לך לחייך בחזרה. אז את בוהה בו, לבושת מדים,
קפואה,
כשבעינך ניצוץ – של דמעה.