מאחוריה
אני פוקחת את עיני וכל מה שאני רואה זה חשכה, עד שהכל מתבהר טיפה, עד שאני רואה אותך. אני יודעת אתה שמח עכשיו שיש בך תקווה, אבל אצלי כלום לא השתנה. הכל חשוך מפנים, הלב ממשיך להתפורר לחלקים קטנים שמתנפצים. ואז אני שמה את המסכה, הגיע הזמן. אני שמה אותה, והכל מואר שוב בכל מקום יש אור, אבל על הלב אי אפשר לעבוד לא עם כדורים ולא עם משחקים. הוא מתפורר כל חתיכה נופלת בזמנה. כלום לא משתנה, עדיין יש תמונה קטנה שמזכירה לי את מה שקורה מאחורי המסכה. אז לבנתיים זה עובד, כולם מאמינים למסכה, כולם אוהבים את המסכה. אבל אף אחד לא רוצה לראות את מה שיש מתחתיה, אף אחד לא רוצה לבדוק מה קורה מאחוריה. כי כל מה שיש שם זה בן אדם שנרקב, חלקים שמתנתקים, קשרים שלא רוצים להיות קשורים יותר. מי שמקבל הצצה לא רוצה להמשיך לבדוק מה קורה שם. הם צורחים ומיד אחר כך הם בורחים. אבל המסכה לא מחזיקה מעמד, היא מתחילה להתנפץ חתיכות קטנות נופלות ממנה.. אני רק צריכה שהיא תחזיק מעמד רק עוד קצת כדי שאף אחד לא יוכל לראות ולשחרר את מה שיש מאחוריה.
תגובות (1)
יפה ומרגש (וכמובן עצוב)
"אני יודעת אתה שמח עכשיו שיש בך תקווה," – יש בעיה תחבירית במשפט. אני ממליץ לעבור מחדש.