מאז ועד היום, הנה אני

זכורה לי תקופה אחרת, בה היו אותם השמיים והיתה אותה האדמה. בזמנו, היו אנשים שעשו דברים, קצת כמו שהיום יש אנשים אחרים אבל דומים שעושים בערך אותם דברים. התאריך על לוח השנה היה אחר, אני מניחה, אבל זה תמיד היה יום, חודש, שנה.
אני הייתי אחרת בזמנו.
באותו זמן, הייתי מישהי שונה שכנראה לא הייתה מזהה את מי שהפכתי להיות היום. היא הייתה ילדה, מבולבלת ומפוחדת וכל כך עצובה…
ואז היא הפסיקה להיות. נראה שבין הדפים המרצדים של ההיסטוריה האנושית של היום יום היא נפלה ושכחו להרים אותה, והיא מצאה את עצמה נקברת בתוך עמודים על פני כרכים על פני חודשים, וכל כך הרבה מילים.
ועכשיו אני כאן, והיא אני אבל אחרת. אני עדיין מבולבלת, מפוחדת ועצובה ועדיין לפעמים אני מגלה את עצמי בוכה לעצמי במיטה בלי שליטה, אבל היום אני קצת יותר ריקה.
אני לא זוכרת אם היו לה חלומות, אבל היא אהבה לכתוב. היא נכנסה כל יום לכאן, בוכה וצוחקת, מוצאת רעיונות בכל פינה נידחת של העולם הקטן הזה, חלק מהסיפורים שלה הצליחו אפילו להפתיע אותי, גם אם היא אני.
ואז משהו קרה, והיא הפסיקה. אני הפסקתי. אני עזבתי בלי לומר שלום, היא נעלמה.
הגיע הזמן לחזור הביתה, החלטתי.

מצחיק, כמה קשה ההתחלה. תנו לי לחזור לרוץ, להשתולל ולספר דברים בתלהבות, לדמיין עולמות שקיימים רק מתוך מילה אחת שקפצה עלי מתוך שלט חוצות, אבל לפני כן אני צריכה לחזור הנה. איך חוזרים?
יכלתי להעמיד פנים שאני עדיין היא, להיכנס בשמה, לומר כמה חזרתי וכמה אני כאן כדי להישאר, אבל זה הרגיש לא נכון, כי אני לא היא יותר ואני לא היא. לכתוב בשמה של ילדה שמתה, אני לא מוכנה.
ועדיין, לא רציתי להתנתק. לא רציתי לקרוא לעצמי משהו שאני לא. היא הייתה חלק ממני, אז בזמנו, היו לנו ימים נחמדים. לא נטשתי את הילדה הבודדה הזו, עוד לא לחלוטין.

אז הנה אני, ולא היא, ואולי אם אתם באמת זוכרים עוד תזהו.
מאז ועד היום; הנה אני, חוזרת הביתה.