לשכוח אותך

אני מסתובבת בעולם. מחפשת מקום שקט בו אוכל לגדול.
אני נרקבת בין פסולת שנפלטת מבין שפתיים רבות, מסתובבות ברחובות ומנבלות את הפה. נשרפת תחת אש שפולטת עשן, ונושפת עלי ריח מחניק של עלים שרופים. אני מתפתה לגעת בצמחים שונים, להפוך אותם לאפר אותו אוכל לשאוף ולטייל במחוזות רחוקים בחסות החשכה והדימיון.
והוא עמד מן הצד, אחז בידי בחוזקה ועצר בעדי. הוא מנע ממני מלהביט ימין ושמאל, השאיר אותי עומדת במקום, גם כשרציתי מאוד לברוח אל מעבר לחומות ולתהות על קנקנו של העולם שמעבר.
ואני נשברתי. פעמים רבות משהייתי יכולה לספור. אך לא נקפתי אצבע להרע את השנים שעוד נותרו לי להעביר ביקום כיישות עצמאית ונאצלת.
החיים נהגו בי ברוע, ואני פגמתי בגופי. חרטתי משברים על העור, השארתי סימנים; צלקות מבריקות סיפרו לעיניי כל את שעבר עלי עמוק בפנים.
את זה הוא לא הצליח לעצור. אבל יום אחד, הוא גרם לי להבטיח לו שאפסיק. ועם כמה שרציתי, אהבתי אותו כל כך שלא העזתי להפר את מילתי.
תקופה עברה ואני נקברתי תחת ערמות של שברים. פיסות של אזהרות, גערות וצעקות שאיימו להוציא אותי משיווי המשקל שלי.
והוא עמד מן הצד, אחז בידי בחוזקה ומחה את הדמעות. הוא הבטיח שתמיד יהיה שם לצידי, אמר שהוא אוהב אותי. נשבע שאני הדבר היקר ביותר בעולם שלו ושרק המוות יהיה מסוגל אי פעם להפריד בינינו. וזה החזיק אותי בחיים.
נדמה כי פנים רבות למוות. אם ברגע של חולשה, הוא בעט בי. בעט בכל מה שהיינו והפנה לי את הגב, השאיר אותי מאחור לבדי…
הוא שבר לי את הלב והריאות שלי מתמלאות בעשן שצורב את הגרון ושורף את דרכי הנשימה.
הוא שבר לי את הלב ונקודות שחורות מרצדות מול העיניים, מטשטשות את הדמעות שזולגות ללא הרף.
הוא שבר לי את הלב ואני עדיין בחיים. לא מסוגלת להרגיש דבר פרט לכאב, כאב הולם ומשתק, שלא נגמר…