לרצות ולהצליח

"אני לא יכולה." התייאשה און. הפחד שוב תקף אותה, והיא לא הצליחה לעשות את שרצתה.
"את יכולה," אמר לה הקול, "אבל את לא רוצה."
"אתה יודע יותר ממני כמה אני רוצה." לחשה און.
"תראי לי." הקול חזר ואמר.
און התרוממה, כמעט ולא הצליחה לעמוד על רגליה החלושות. "ילדה טובה," הקול עודד אותה. "עכשיו, קחי את האקדח." היא צעדה בזהירות אל השולחן, רגעים ספורים מליפול על הרצפה הקשה שוב.
ידיה עטפו את האקדח הקר והכבד. רגליה פסעו מספר צעדים קדימה, ידיה הרועדות משתדלות לכוון בשלמות אל המטרה.
"את יכולה." הקול הרגיע את און.
היא ספרה עד שלוש, ולחצה על ההדק. קול פיצוץ הרעיד את אוזניה של און והיא הבינה שהיא הצליחה. דמעות זלגו על לחיה וליבה דפק מבמהירות הגבוה מהממוצעת.
"כל הכבוד, און." הקול אמר לה, בניסיון לתת לה להרגיש כמה שיותר טוב.
און נרגעה מהתנשפותה הכבדה ופקחה את עיניה. חדרה מכוסה בזכוכיות, חיוך מריר עלה על פניה.
"הצלחתי," היא לחשה. "הצלחתי." היא חזרה על דבריה, לא האמינה לעצמה.
"היה קשה לפגוע במראה, און?" הקול שאל. בתגובה און הניעה את ראשה לשלילה.
"עכשיו, תפגעי במטרה האמיתית."