לצלול.

טביעה.
אני טובעת.
זה הזיכרון הראשון שלי.
ההורים שלי אומרים שהייתי אז בת שלוש אבל אני לא זוכרת.
איך זה נראה דווקא כן.
הייתי מתחת למים.
הסתכלתי עליהם.
לא מודעת לסכנה.
אני לא זוכרת שהיה לי חוסר באוויר.
אני לא זוכרת את הרגשות שלי.
רק את המראה.
כשאני חושבת על זה אני מבינה שהיה חסר לי חמצן.
אבל אני לא יודעת אם גם אז ידעתי את זה.
אלה היו יכולים להיות הרגעים האחרונים שלי.
אבל הם לא היו.
אני זוכרת זרועות מוציאות אותי מהמים ברגע האחרון.
ואז אני הבנתי מה עברתי.
אבל לא בכיתי.
עד שאמרו לי שזה בסדר.
אני יכולה לבכות.
אז בכיתי.
שנים עברו מאז.
אני אוהבת את המים, באמת שכן.
אבל לא העזתי לצלול.
צחקו עליי.
איימו עליי שיכניסו לי את הראש למים בכוח.
אבל לא צללתי.
ופעם אחת,
בלי שאף אחד ראה,
צללתי.
לשנייה.
אבל בכל זאת.
ואז בטחתי במים.
התחלתי לצלול.
ואהבתי את זה.
ואז הגיע המקרה השני.
הייתי אז בסביבות עשר.
אני ושתי אחיי הקטנים הלכנו עם אבא שלי לים.
אבל הים היה סוער.
אז אבא שלי נכנס איתנו כל אחד בנפרד.
כשהגיע התור של אח שלי אחותי נכנסה למים פתאום.
והתחילה להסחף.
קראתי לאבא שלי והוא בא לעזרתה.
ואז ראיתי עוד משהו.
האח השני נסחף.
שוב קראתי לאבא שלי אבל הוא לא שמע.
אז החלטתי לעשות מעשה.
נכנסתי למים והחלתי ללכת לעבר אח שלי.
אבל היו גלים גבוהים.
ונאבקתי לא להסחף גם.
בזיכרון הזה אני זוכרת יותר את הרגשות.
פחות מה ראיתי.
אולי כי הכל קרה כל כך מהר.
היינו באזור של סלעים ואני זוכרת את עצמי מנסה להאחז בהם.
זוכרת שכשבא גל גדול אני מרימה את אח שלי אל מעל למים.
אני גם זוכרת שבאתי להעמד על סלע והייתה בו גומחה אז הרגל שלי ירדה למטה.
מורידה אותי מתחת למים.
ובתוך החור היה שפיץ.
וזה גרם לי לזנק למעלה.
אני זוכרת שאח שלי בעדיפות ראשונה.
לעלות לנשום ולהעלות אותו שוב.
באיזשהו שלב אבא שלי הגיע והוציא אותו.
הברכיים שלנו היו מלאות חתכים נוטפי דם מהסלעים.
אח שלי בכה כל הדרך חזרה הביתה.
דיברתי איתו.
אמרתי לו שלא יבכה.
סיפרתי לו מה נקבל כשנגיע הביתה.
והוא נרגע.
וחייך אליי.
חייכתי חזרה.
מרוצה.
כשהגענו הביתה אמא שלי היתה בשוק ושאלה מה קרה.
אבא שלי סיפר והיא הסתכלה עליי.
מותר לך לבכות, יהלה.
אז בכיתי.
אחרי זה כבר לא צללתי.
פחדתי.
וילדות לא הבינו.
צחקו על מי שלא צולל.
אמרו שהוא פחדן.
ואני?
שתקתי.
מצאתי תירוצים למה אני לא צוללת כל פעם.
רק אחרי שנה-שנתיים העזתי להוריד את הראש מתחת למים.
אבל עדיין לא הגברתי לגמרי.
זה הותיר בי צלקות קטנות בברכיים.
וצלקת קטנה בלב.
אני עדיין פוחדת מהצלילה הראשונה בבריכה.
אני תמיד דואגת שמישהו ישים עליי עין.
אז בפעם הבא שאתם רואים מישהו שפוחד לצלול,
אל תצחקו עליו.
אני בטוחה שיש לו סיבה.
וגם אם לא,
אז מה?