לפתוח את הפה.

תספרו לי שיש תקווה.
שלמאבקים הללו יש קץ.
שזה יהפוך כבר להיות אוטומטי; הביטחון בעצמי.
אני משתתקת כשאני מפוחדת. ולא יוצאות ממני מילים שאמורות להיאמר. ואז הלקאה. עצמית.
זה כואב ולא נעים.
אבל הרי כל המהלך הזה נעשה על מנת להימנע מכאב.
כאב הכישלון. כאב המה יחשבו. כאב הגמגום.
בא לי לזרוק הכל, להפסיק לחשוב.
למודעות שלי יש מודעות עצמית משל עצמה ואני חייבת ללמוד לשחרר.
את מה יחשבו. את מה ירצו.
להפסיק לחיות חיים של אחרים.
להאמין בעצמי.
לפתוח את הפה. ואת הלב.
ולהגיד בקול את מה שאני חושבת.
כי אם לא, המילים בסוף יאמרו וייצאו,
אבל אל המרחב בתוכי. בצרחה.
וזה לא נעים.
וזה כואב.

אני רוצה ללמוד להעז.
למישהו יש מורה פרטי?