לפעמים

לפעמים הייתי רוצה להעלם לתמיד, להעלם אפילו מעצמי.
לפעמים הייתי רוצה להיות לבד, על איזה הר מבודד.
לפעמים הייתי רוצה שכולם יסתלקו מסביבי ולהישאר לבדי, רק עם עצמי.
הייתי רוצה להתעופף אל על, לגלות נופים חדשים ,מקומות נעלמים.
לפעמים הייתי רוצה להיות אחת מדמות של סרט מצויר
ולפעמים הייתי רוצה, להיות דווקא בתוך סרט אקשן, פעולה .
לפעמים הייתי רוצה לשתוק כמה חודשים,
לפעמים רוצה לשבת בפינת החדר,ראשי בן רגלי,מכווצת שהדלת נעולה בלי הפרעה.
לפעמים אני רוצה לשבת בחוץ,עם נס וסיגריה ולשכוח מאיפה באתי ולאן אלך ושהזמן לא יגמר.
לפעמים אני מדמיינת את עצמי מתה, ומי ילווה אותי בלוויה שלי וכמה יצטערו עלי ובשבילי……
לפעמים באלי מוזיקה שקטה, ולפעמים רועשת שאת הראש דופקת.
לפעמים אוהבת… לפעמים שונאת… פעם צוחקת…. פעם כועסת…….
לפעמים באלי לנסוע בלי מטרה, סביב גני תקווה והקריה..
לפעמים באלי סתם לשוטט, פשוט ללכת, בלי לדעת למה ועד מתי.
לפעמים אני חושבת, שהכי טוב אם היה לי כך או כך, ולפעמים לא אכפת לי להעלם, להישכח.
לפעמים אני מדמיינת את עצמי, רזה ויפה,עם שמלה מדהימה,על במה מהפנטת קהל עצום ,בקול קסום.
לפעמים אני מדמיינת את עצמי,בסצנת סרט מטורפת שאני השחקנית הראשית הסובלת הנחשקת.
לפעמים בדמיוני ארנקי איתי, כשהוא מלא וגדוש,אני קונה ומודדת ,הולכת חוזרת ,מגהצת ,מדמיינת.
לפעמים באמצע נסיעה,לא רוצה שתיגמר הנהיגה,יושבת לי בסוף האוטובוס שמש על פני, אמ פי באוזני,
גופי רפוי ועיני עצומות וטוב לי כך עם המחשבות, הדמיונות.
לפעמים פשוט נמאס לי מהכול ורוצה לחזור לאחור
לפעמים אני רוצה לבכות, על הכול ועל לא כלום.
לפעמים אני רוצה לצרוח, ואני צורחת ,לוקחת כרית טומנת ראשי וצורחת….
לפעמים אני רוצה שיראו שאני במצב רוח רע ,ויבואו להתעניין שארגע, מספיק שיעמדו ליידי יהיו איתי.
ולפעמים רוצה שיעזבו אותי לנפשי.
ולפעמים, לפעמים, וזה כמעט תמיד ,אני מתרחקת מהמטרה…..עושה מעיקר טפל ומטפל עיקר.
וזה מכאיב לי ומצער אותי נורא.
לפעמים אני מתקרבת, כולי אש ולהט, כך אני חושבת שאני בדרך ,ומתוך תשוקה עזה ,
אני רצה ונופלת, נחבלת נסרטת מתפלשת בחול ,מתרסקת על החצץ כולי אבק.
ואני שוכבת באפיסת כוחות, פניי סרוטות,כאובה ובוכייה , פעמים אני קמה כנמרה, מנקה בגדיי מלטפת פניי, וממשיכה באיטיות בהליכה אבל קצת יותר מתונה, אבל שוב בוער בי הרצון להתקדם, ושוב אני רצה ונופלת,מתרסקת ,מתפרקת וכבר אין לי כח לקום, כי כל גופי שבור, פעם בפנים, פעם ביד, ברגל ,בגב
אני סך הכול בן אדם….
אבל אני צריכה ללמוד את הדרך ואת המהירות ואני אף פעם לא לומדת לא מרוכזת ולא רגישה לדרך המתפתלת.
שבויה בתוך להט ההתרגשות ,מסתכלת קדימה, בלי לזרוק מבט אחורה, לא נעצרת לנוח, לא מביטה לצדדים לראות כמה הפלתי חללים, כמה נפצעו ונהרסו בגללי, כמה פגועים הזנחתי במנוסתי ,במרוץ המטופש להשיג את הזמן ,לא נשמעת להזהרות מצפוני ,לקולות שמבקשים מתוכי.
ואז זה מגיע … הלפעמים הקשים:

לפעמים אני רוצה להרוס כל מה שסביבי , לזרוק ולשבור לשפוך, ולדפוק,
ואז אני רוצה להעלם, לשכב בלי לזוז כמו אבן שאין בה צורך ,כמו פסל ניצב בכיכר, שכולם מסתכלים עליו.
ואז אני מדמיינת דברים בכלל לא נעימים, כמו מוות ולא חיים.
ואז אני מתייאשת ,וכבר לא אכפת לי מכלום, לעשן ולהכעיס את כל מי שסביבי
במיוחד את אהובי אבי……

וזה בלי שליטה וזה מעגל שלא ניגמר
וכבר נמאס לי מזה המעגל, שאף פעם לא ניגמר, לא משתנה, ואפילו לא מתרחב . רצה בתוך סחרחורת שמרוב מהירות נראה שידיי נוגעות בגבי.
כבר נמאס לי מכל זה………
ואני אינני יכולה להוציא עצמי מן התסבוכת הדביקה ,וקשה לי שאני חסרת אונים.
וגם נמאס לי להגיד,כמה זה קשה וכמה זה מביך,לקלוט ששוב באמצע קפיצה, מצאתי את עצמי מרוחה .
ונמאס לי להתבכיין כמה זה כואב וכמה זה מתסכל,כמה אני טיפשה ולא יציבה.
וכמה אני לא מסוגלת לעמוד בדרך, ולחפש לי דברים להתעסק…
ונמאס,נמאס, ונמאס לי כבר מהכול, מהשבילים, מהדמיונות, מהנפילות והריצות, ונמאס לי מהמחשבות וההתלבטויות , ונמאס לי מלמצוא פתרונות ולהתבלבל בתוכם . ונמאס לי לנסות להעסיק את עצמי בדברי הבל ושטויות ,כאילו זה מרגיע אותי ולהאמין בשטות הזאת…..
ונמאס לי, ונמאס לי להגיד שנמאס לי
ונמאס לי, שהנמאס לי לא ניגמר……………
והכי גרוע שאני לא רואה את הסוף של זה, ואם יהיה בכלל סוף לתיסכול הזה
למעגל התמידי והמעייף הזה.

אני שונאת עיגולים………………………