לפעמים, כשאיש אינו שם לב.

בס"ד
לפעמים כשאיש אינו שם לב אני מתרסקת,
צונחת אט אט אל השלג הרך ובוכה לאלוקים שייקח.
לפעמים אני שוקעת, בורחת למעמקי הים,
איפה שהשחור שולט ומשכיח ממני את כל הטוב שקיים.
כשאיש אינו שם לב אני בוכה,
דמעות רטובות של עצב עם רימונים
וביחד איתם אני שוקעת בכזבים.
הילדים, צוחקים, ממש רומסים את הלב,
הם לא יודעים שלחיות זה כואב.
אני יודעת, אני כואבת,
אני בוכה ומקיאה,
וכשאיש אינו שם לב
אני חותכת, בולעת כדורים, לוקחת דברים מטשטשים,
משכיחים.
משכיחים כל זכר לאישיותי,
הרי פעם הייתי מקסימה של ממש,
טובת לב, עדינה, חייכנית
בובה מחרסינה והיום, עצבנית.
היום אני סוג של ענק,
ירוק, מגושם, רוצח,
חסר יופי, חסר אופי,
חסר עמוד שדרה,
אך בסופו של דבר, גם חסר כאב.
האדם נברא, סובל עד אין סוף ולבסוף.
הוא מת.
אז מה המטרה של כל זה?
לפעמים, בעיקר בלילות,
כשאיש אינו שם לב אני תוהה לי לעצמי,
לאחר מכן מקללת מעט את העולם
ואת המטרה הארורה שנחבאת ממני,
ואולי זאת בעצם אני האובדת ולא היא,
אך מי יודע, זאת היא התהייה.
אז ללא מילים מיותרות,
כשאיש אינו שם לב אני בוכה בלילות.