לפחות בפעם הראשונה

העולם שלי מתפרק. לפעמים אני פשוט רוצה לחזור להיות ילדה בגן, שהבעיות שלי הן שאלון לקח לי את הספר ויניב גנב לי את הקוביות.
אבל חוץ מהרצון להיות ילדה בגן, מה שאני באמת רוצה, צריכה בשבועות האחרונים, זה לבכות.
אבל אני לא יכולה, כי אנשים ישאלו אותי מה קרה, ויהיו בטוחים שהם הפסיכולוגים של הדור, ולא יבינו שבן אדם סתם רוצה לבכות.
אז אני יושבת באוטובוס, שמה מוזיקה על עוצמת הקול הכי גבוהה, ובוכה. ולא אכפת לי משאר האוטובוס, ולשאר האוטובוס לא אכפת ממני, ואף אחד לא ישאל אותי שאלות וינסה לעזור.
לפעמים חוסר רגישות זה מה שבן אדם צריך, שכולם יתעלמו ממנו.
אני לא רוצה שישאלו אותי מה קרה.
אני לא רוצה לדבר.
אני לא רוצה להקשיב לאף אחד עכשיו.
ואני ממש לא רוצה להמשיך ללכת עם מסכת השמחה שלא שייכת לי, ולא מתאימה למידותיי כל יום מחדש.
אבל מה שאני רוצה, באמת רוצה, זה לבכות. רק אני. בפעם הראשונה.