לעזאזל

החופשה נגמרת. צריך לחזור לארץ. קמים בחמש. איבדתי את קוקיז. שכחתי אותו על האוניה. זה מרגיש לי לא נכון.אני רוצה לשכב במיטה ולהתכרבל איתו, אבל אי אפשר. בכיתי עכשיו כמו מטורפת במשך עשר דקות, צבטתי את עצמי מבעד למכנסיים ומלמלתי, שוב ושוב ושוב – "לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה…" בכיתי והרגשתי מטופשת, אבל לא הצלחתי להפסיק. אני פשט לא מאמינה שזה קורה לי. אחרי שבועיים ושלושה מלונות, אני שוכחת אותו ביום האחרון של החופשה. אני עדיין מרגישה מטופשת כי אני כותבת את זה וכמעט לא רואה איפה להתחיל מילה חדשה בגלל הדמעות.
לעזאזל, הוא היה רק בובה. אני כמעט פורצת בבכי מחושת בגלל המילה 'היה'. אני עדיין לא מאמינה שזה קורה לי. אני כל כך אהבתי אותו. אני לא מסוגלת שלא להתייחס אליו בזמן עבר. זה פשוט שיט אחד גדול.
כל כך הרבה זיכרונות היו קשורים אליו. נסיעות לסבתא – בעיקר בפעמים שישנתי אצלה, – הטיסות לשוויץ ולכרתים, סתם נסיעות באוטו שבהן הסתכלתי בנוף, מקרבת את הפרצוף שלו לשמשה שיראה גם הוא. אני מנסה להירגע. זה לא עובד. אני שואבת נחמה מהעובדה שלמרות שהוא כבר לא אצלי – הוא יזכה לטיפול אוהב. נראה לי. לבחור הנחמד שסידר לנו את החדר בספינה – סדריק – עומד להיוולד תינוק באוקטובר. אנחנו רוצים שהוא יקבל אותו. זה מרגיש לי נחמד, למרות שאני כבר לא יודעת איך להרגיש.
עשיתי עכשיו הפסקה בכתיבה וקראתי את הכל. זה פשוט כל כך מגוחך, הכתיבה נוראית, כבר הרבה זמן שלא כתבתי ככה. אבל אני לא יכולה לתקן את זה. ככה בדיוק הרגשתי כשהתחלתי לכתוב, חצאי משפטים מסתחררים בראש. הכתיבה קצת סידרה לי את המחשבות. קצת. עכשיו אני מסוגלת להבין שאני כועסת על עצמי. לא, לא כועסת. זועמת. ומאוכזבת.
הוא היה אחד הדברים הכי חשובים לי. למען האמת, הוא היה הכי חשוב לי. אם הייתי מאבדת את הטלפון הייתי מרגישה פחות גרוע. ואני כל כך מאוכזבת שרק עכשיו שמתי לב שהוא לא כאן. ירדנו מהספינה לפני אחת עשרה שעות, לעזאזל. אפילו יותר.
בא לי למות.
כל כמה שניות אני עומדת לפרוץ בבכי, אבל אחרי שאני בוכה אני מחייכת ומשלימה עם זה שהוא נאבד – אבל אז פורצת בבכי מחודש, וחוזר חלילה. וזה קשה לי. שיט. למה זה כל כך קשה? אני מנסה לשכנע את עצמי שלא קרה כלום, שהוא היה סתם בובה, אבל זה רק גורם לי להרגיש גרוע יותר. הוא היה הרבה יותר מזה. הוא היה… חבר, במובן מסוים. חבר שתמיד היה שם, ותמיד יכולתי לבכות עליו ולהתנחם בעזרתו. שיט. אני שוב בוכה. אני רוצה להפסיק לכתוב, פשוט נמאס לי לבכות, אבל אני לא יכולה. זה יהיה כמו להגיד לו את השלום האחרון, ואני פשוט לא מסוגלת.