לעומר היקר שלי,

עומר היקר שלי, תקוותי היחידה להתעורר בבוקר, נפשי, לבי, עצם קיומי..הדבר היחידי ששפוי איכשהו בחיי, קרן האור והחושך שלי, חיוכי ודמעותיי..
הלכת לי, עזבת אותי בדיוק היום, לפני שנה אחת וארורה והקשה ביותר בחיי, הלכת ושברת אותי למליוני רסיסים, חרבת אותי עד עפר וריסקת, לבי השולח והתפוצץ, נעלם.. אני עצמי נאבדתי, עדיין מוחזקת ומושלכת אי שם בחצר האחורית של בית החולים, המקום האחרון שבו ראיתי אותך, ואני כה משתדלת ורוצה, נואשת וזקוקה – לזכור אותך כך, עם החיוך הכובש שמשתקף בי, עם השפתיים הוורדרדות כוורד שגירו אותי כל פעם מחדש, בעל העיניים הכחולות והסוערות שמסתירות ואומרות לי כה המון, עיניים שהפנטו אותי וכבשו עוד מהרגע הראשון, עיניים יותר כחולות מהים.. מכדור הארץ.. עומר שלי, בעל השיער החום שתמיד היה פרוע ואהבתי להעביר את אצבעותיי בו ולקרוע, לחוש כיצד אני קרועה בך..
אני שלך, אני תמיד יהיה שלך, כל יום שעובר אני רק חושבת עליך ומתגעגעת אליך יותר, הזמן רק מחמיר את הכאב, אני חשה ריקה. כאילו ושפדו בלבי את הסכין החדה שבחדות וסובבו אותה עד זוב דם, עד סף הכוחות האנושיים שלי, כל יום אני מנסה להירדם אך לא מצליחה.. בכל פעם כשאני עוצמת את עיניי אני נזכרת בך, בכל פעם כשאתה מחבק אותי אני חשה אותך.. כשאני נושכת את שפתי התחתונה אני נזכרת כיצד אהבת אתה לעשות זאת.. כיצד נשקת אותי וכל העולם נדם מלכת, הקרקע התפרקה מתחתיי והכל החשיך, רחפתי באוויר, חשתי על גג העולם והגבר היחידי שרציתי היה לצדי – אתה.. זה תמיד היה אתה.. היית הראשון שלי בכה המון דברים חשובים.. ובעיקר, האהבה מהראשונה, הגבר הראשון שבאמת אהבתי וגרם לי לחוש נאהבת למרות כל הסודות והטראומות שלי, הבעיות והמשברים, קבלת אותי כמו שאני וחברת אותי מחדש.. הפכת אותי לנערה אחרת, ואני… אני כל כך מודה לך, תודה שלא וויתרת עליי, תודה שתמיד היית לצדי, ידעת מה לומר ומתי לחבק, מתי לנשק ומתי לנזוף כשצריך.. תמיד ידעתי שהמקום הכי בטוח ושפוי, המקום הכי משמעותי לי בעולם הארור שאני חיה ומנסה לשרוד בו הוא החזה החם שלך והזרועות שלך.. שעוטפות אותי.. ואני מתפוגגת, מתפוררת, דמי מתלהט בעורקיי ומתפרע בכל גופי, אני צווחת בהשתוקקות שהרגע הזה לא ייגמר לעולם, צווחת צווחה מחרידה שמהדהדת בכל איבר, תא ומערכת בגופי.. אני קצרת נשימה וראשי כואב רק מהמחשבה על כך.. הבטן נקשרת שוב ושוב, באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח ואני כה משתוקקת ללחוש לך באוזן את מה שלא עשיתי כה המון זמן – אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך עומר, אוהבת יותר מאשר את חיי, את חבריי, את משפחתי.. אתה היית ואתה עדיין הכול בשבילי, האהוב שלי, הגבר שלי, האח הגדול שלי, החבר הכי טוב שלי, החצי השני שלי והנפש התאומה שלי.. אני לעולם לא אשכח את כל הרגעים שחלקנו יחדיו, כיצד סבכת אותי ואני כעיוורת הלכתי אחריך כי כישפת אותי.. וכשלמדתי להכיר ולשמוע על חייך והמילים שיצאו לך מהפה.. למען השם הרגת אותי ברגעים האלו, רק רציתי לנשק אותך ולמחות צלקת – צלקת, כאב ועוד כאב.. מצדי לחוש הכול ורק שאתה תזרח ותעריך את עצמך..
כמו שאני מעריכה אותך, אני כל כך גאה בך, כולם יזכרו אותך וידעו שהיית מיוחד, הצלחת בהכול, הרשמת את כולם בכה המון דברים מדהימים – אתה החיקוי לדוגמה שלי, פשוט כך.
כל נגיעה שלך.. אפילו הכי קטנה.. היית בשבילי נפשית ופיזית, ואני.. לעזאזל, אני מתגעגעת לזה, אני מתגעגעת אליך, לכל דבר ודבר בך ומעבר.. ללב העשוי מזהב טהור שאיני אמצא באיש.. לעולם איני אהיה אותה לין, שינית אותי, אתה חרוט בלבי ובנשמתי, חלחלת לי כה המון ללא כל דרך חזרה, ואני יודעת שהבטחתי שאמשיך הלאה ולא אתן למוות שלך להרוס לי את החיים..
אבל זה מה שקרה.
וזה יותר חזק ממני, איני מסוגלת לשלוט בכך! אני זקוקה לך, כמהה, נואשת, אתן הכול על מנת שתחזור.. הכול, את כל ההון שבעולם, אוותר על שמי ועל דרך חיי, על הציונים שלי – הכול.. רק תחזור לשנייה אחת, ותגיד לי כמה אתה אוהב אותי ולא תשכח לעולם.. כי אני לא אשכח אותך, אתה בלתי נשכח, אתה המלאך.. המלאך שלי.. שהחלטת לפרוס את הכנפיים שלך בלי לומר שלום וגרמת לי לצנוח, לשקוע לעמקי הייסורים והכאב.. טבעתי, טבעתי בשממה, באפלה..
חלמתי שיום יבוא ואני אצעד מתחת לחופה, לבושה לבן, אתה תלבש את הטוקסידו המטופש, חלמתי שנתחתן, נגור יחדיו, נוליד ילדים.. נראה אחד את השנייה גדלים ומזדקנים.. אוהבת אהבת נצח, רציתי אותך כמו שלא רציתי אף גבר בכל חיי.. אבל אין לי אותך יותר, כי אתה אינך עוד.. וזה שובר אותי, זה שובר את כל כולי.. מהרגע הראשון התאהבתי בך ולא הפסקתי, אפילו ברגעים שבהם הייתי בטוחה שנפרד, למרות כל המכות, הסמים, הסיגריות, השתייה והמשפחה.. וכן, גם אנחנו עצמנו, לא הפסקתי לאהוב אותך וידעתי שאעשה הכול בשבילך.. וזה עדיין מה שאני עושה..
אתה הולך אתי, בכל צעד וצעד שאני צועדת אני חשה אותך מאחוריי וזה כה טוב, איני רוצה שננתק את הקשר, איני מוכנה לכך… אמות אם אדע שבאמת הלכת לך לדרכך, בבקשה, תאיר את השמש ותגרום לרוח לנשוב.. בכל רגע ורגע, זה כה מחזק אותי, אין לך מושג עד כמה..
תמיד חזקת אותי, היית העוגן שלי, התקווה, המשענת, השק חבטות שלי, האוזן הקשבת, היומן הסודי.. זהו הסיפור שלי ושלך ואיש לא יוכל לקחת או לשנות זאת, הסיפור אהבה שאין לו סוף.. כי זו אהבה של רק פעם אחת.. פעם אחת ויקרה בחיים..
לצערי מצבו של יעקוב מדרדר אך הוריי דואגים שיטפלו בו בתנאים הטובים ביותר, ירון חי עם משפחה מאמצת והוא נפגש עם יעקוב בכל הזדמנות אפשרית, הוא ולין עדיין ביחד.. אתמול, ישבנו ביחד לאכול ארוחת ערב, כל המשפחה של שנינו יחדיו, זה גרם לי לדמעות בעיניים. כמו.. כמו שזה גורם לי עכשיו.. לעזאזל עומר היה מקום בשבילך שם! ממש מקום לידי, וזה לא היה אמיתי כי לא היית שם וכל כך רציתי שתהיה שם ונוכל להתחבק בחשאי ולשמוח מהמאורע.. מאורע שטבול בעצב..
אתה חסר לי כל כך, חצי ממני מת, אני חשה חולה כל כך, אני רק רוצה להיות אתך, לראות אותך, אני לא רוצה לעזוב אותך.. אתה אולי תכעס אך שקלתי לא פעם ולא פעמיים להתאבד, אך אז ראיתי אותך בעיניים וחשבתי על המבט העצוב ובעל התבוסה שלך שאינך יכול עכשיו לבוא ולהציל, לעזור לי.. אל תדאג, איני ארים ידיים לעולם – למען שנינו, אני ממלאת את המקום שלך ודואגת לכולם.. וגם לעצמי.. אל תדאג.. תנוח.. זה מגיע לך.. עשית המון בחייך.. אני כאן. אני כאן. אני כאן! ולעולם איני אעזוב אותך.. לעולם לא..!
איני יכולה עדיין באמת להבין שאתה מת, מי שמע על נער יפהפייה שאמור להיות בן 19 עוד חודש שחייו נקטעו? זה טראגי כל כך.. אבל אף אחד לא מבין אותי.. אף אחד לא יכול להבין לא משנה כמה ינסה זאת.. אבדתי משהו יקר ממני..
אבדתי את האהבה של החיים שלי.
אין מילים שיכולות לתאר את הכאב והאובדון שאני חשה וסוחבת כל יום, לא משנה כמה אכתוב ואנסה לפרוק זה תמיד יהיה גמדי למציאות..
השרשרת, השרשרת שאני כל כך אוהבת שנתת לי הולכת אתי.. אני מחזיקה בה עכשיו.. ואני מבטיחה כשאתחתן, וילדו לי ילדים, אני אעניק להם זאת.. היא לא תלך, וגם אתה לא.

שלך, לנצח נצחים, לעולמי עד,
לין.
אני אוהבת אותך מלאך.