לעולם…

לעולם לא יימאס עליי לראות את אדי הקור היוצאים משפתיי. מן תחושת רענון המעורבבת בתחושת משהו חדש. כאילו וכל הכאב עוזב בעת נשיפה אחת ארוכה ונעימה ובמקומו יבוא אוויר חדר אש ימלא את ראותי בכל טוב.
לעולם לא יימאס עלי רעש הגשם החזק שמתלווה לרעמים ולברקים באמצע הלילה. כאילו השמיים נופלים, כאילו השמיים בוכים, כאילו גם השמיים זועקים לפעמים לעזרה.
לעולם לא יימאס עלי הברד החזק. הוא תוקף ומרביץ, כאילו את כעסו לא יכול להכחיש. והוא מודה לעצמו, הוא חזק והוא גדול.
ולעולם לא יימאס עליי לשכב על השלג הרך, עד כך שיימס תחת מעילי החם וירטיב את כל בגדיי. השלג הוא רך, נעים ועדין. הוא מכסה הכל לבן, נותן הרגשה של משהו חדש, כאילו ומקום טוב יותר קרב ובא.
ואני אוהבת את החורף. את האוויר הקר, את הימים המעוננים, את ריח הגשם, את ריח השוקו החם.
ולעולם, אך לעולם לא יימאס לי לשבת על המיטה הרכה והקרה, עם חלון פתוח וכוס שוקו ביד. לשמוע את הגשם מתנגש בחולני, ולדעת שהנה באה לה תקופת החורף שוב, אחרי קיץ יבש וחם.
לעולם.