לסופר שלי

קראתי מה שכתבת פעם.
כתבת על כאב.
כתבת על פחד.
כתבת על עוצמה.
כתבת חוויות ורגשות שמעולם לא שיתפת אותי בהן.
עולם שלם ניגלה בפניי בקריאת סיפורייך.
כתבת דברים שאחרים רצו לכתוב, ולא ידעו איך.
לקחת משימות אלו על כתפיך,
וביצעת אותן בדרך הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת!
סיפורים שרושמם לא יימחה בקלות.

זוכרת איך ישבת במיטה, עפרון ומחק בידך,
והשורות רצות במחברתך.
את מבטך הנחוש כל כך.
זוכרת איך עמלת, בשעות הקטנות של הלילה,
בשיפוץ שורה, בהוספת מילה, בסיפורים שלך,
כי לא חשבת שהם טובים מספיק.
אתה יודע מה בעיקר אני זוכרת?
את תגובות הקוראים,
את הפרגון,
את הציפייה לפרק החדש בסיפור בהמשכים,
את המילים,
כן, המילים,
המילים הטובות, המחמאות בכמויות.

כתבת וכתבת ואז הפסקת…
למה?
למה הפסקת?
למה נעלמת?
למה כשאני מקריאה כותרת של סיפור שיצא תחת עטך,
מבטך כבר לא חביב ובטח שלא נינוח?
למה עיניך יורות זיקים כשמדברים על זה?
האם אתה כועס עלי?

יש אנשים שמתגעגעים אליך…
ואני,
אולי,
הכי מכולם.

תחזור,
סופר שלי…

ממני
האחת שמנסה את דרכך (לשעבר)