לנסות…| קטע 1+2

לפני הכול, רציתי להגיד שאת הכול פה חלמתי. פרסמתי את החלק הראשון לפני שבוע
כשמשתמשת מסוימת אמרה לי לחלום חלום המשך ולהמשיך לכתוב [-;
אז חשבתי שאולי אני ימציא קטע משלי שיהיה המשך למה שחלמתי.
אבל מסתבר שהיום בלילה חלמתי קטע המשך! נשמע מוזר, נשמע לא אמיתי,
אבל זה נכון.
אז הנה הקטע הראשון שחלמתי: (פורסם לפני שבוע)

זהו, הגיע הזמן לצאת לבית הספר.
יום ראשון בשבוע, יום ממש מעצבן.
אבל אין לי ברירה, אף אחד לא שואל אותי. בית ספר זה בית ספר.
הסתכלתי מהחלון וראיתי שמש, זה עומד להיות יום חם מאוד.
התקדמתי לעבר הדלת ופתחתי אותה.
שמש, חום! אי היה אפשר לסבול את זה.
למרות שבית הספר במרחק של 5 דקות – עדיין, קשה מאוד לסבול את זה.
בשניות הראשונות שהייתי בחוץ התחלתי להזיע כאילו שרצתי מרתון.
בעודי מתקדם אל עבר הדלת שבשער כדי לצאת מהחנייה הגדולה שהיה לי קשה לחצות,
מזג האוויר מתהפך במספר שניות.
מחום אימים מגיע השלג והברד, סופות והוריקנים! זהו – העולם מפוצץ!
שנת 2012 עברה והעולם לא התפוצץ, אבל כנראה שהוא חיכה עוד שנה, בטח עשה דווקא.
למזלי היד שלי כבר הייתה על ידית השער ולכן לא הייתי צריך להתאמץ ולהושיט אותה.
(בגלל הקור זאת הייתה יכולה להיות בעיה…)
פתחתי את הדלת הגבוהה שבשער לאט ויצאתי.
אני מנסה ללכת אבל אני לא יכול! הרוח דוחפת אותי לכל כיוון!
כשלפתע אני שם לב שתלמידה מהכיתה שלי (שהבית שלה בכיוון שונה לגמרי משלי!)
נמצאת ליד הבית שלי בגלל הרוח שהעיפה אותה.
מזג האוויר לא נראה כמוהו בעולם, זה הסוף.
נטע, כך קראו לתלמידה. ניסתה לקחת מקל עץ עבה וגבוהה שהיה על הכביש
אבל במקום זה היא עפה קדימה, קדימה מידי.
שמעתי אותה ועוברי אורח תמימים צורחים בלי מושג מה קורה פה,
וגם לי לא היה שמץ של מושג מה לעזאזל הולך פה!
הבנתי שלבית הספר אני לא אצליח להגיע בזמן הקרוב עם האקלים האלה ולכן
הברירה היחידה שלי היא לחזור הביתה.
ולא אכפת לי אם ההורים יכעסו, אני אקבל מכתב וריתוק… פשוט… לא אכפת.
אני חושב שהסיבה שאקלים נוראי וחורפי שיותר גרוע ממה שהולך בסיביר הכה בבית שלי,
זה תירוץ מספיק טוב. והאמת שזה גם לא תירוץ, זה באמת נכון!
ניסיתי ללכת בחזרה הביתה כשהרוח הצמידה אותי בחוזקה המרבית בשער.
רק שהשער בבית שלי ענקי, אני רציתי להגיע אל דלת השער שלי שיוצאת מהחניה,
אבל כנראה שכדי להגיע עד לשער הייתי צריך להקריב את חיי.
השער הוא די גבוהה, הייתי בחלקו הגבוהה ביותר ובצד שמאל, כאשר השער בצד ימין.
ניסיתי להגיע אל השער ללא הצלחה, אבל לפתע הרוח נחלשה קצת והצלחתי ללכת במהירות
על הכביש ולהגיע אל השער.
פתחתי את השער ולא הצלחתי לסגור, כי בדיוק באותו הרגע הרוח הכתה שוב.
ברגע שפתחתי את השער הוא כמעט נתלש מן המקום בזכות ההוריקנים שהולכים שם!
רציתי לעזור לנטע אבל לא הייתה לי ברירה.
החיים שלי או החיים של נטע? מצטער נטע, אבל זה הבית שלי – והחיים שלי.
ראיתי את נטע עפה לכיווני כשלפתע "שינתה" נתיב ועפה לכיוון מכונית שעפה גם כן באוויר,
ושוב – בזכות הרוח!
נטע צעקה אבל לא הייתה לי ברירה.
היא הייתה במרחק לא כל כך גדול, אבל יחסית לאקלים הנוראי הזה?
כדי להציל אותה ואותי ולהיכנס לבית הרגוע הייתי צריך לבזבז לפחות חצי שעה ובחצי שעה
הזאת הייתי כבר יכול להיכחד מהעולם הזה.
שלג התחיל להופיע. שלג? במקום שבו אני גר ירד בו שלג בפעם הראשונה וכנראה שגם האחרונה בשנות ה- 60 בערך.
לפני זה לא ירד שלג, אחרי זה לא ירד שלג. ואף פעם לא תיארתי לעצמי שירד שלג!
רצתי או לפחות ניסיתי לרוץ לכיוון הדלת עם הצלחה.
פתחתי אותה ונכנסתי הביתה, לבית הרגוע שלי!
כשהייתי בבית הסתכלתי מהחלון החוצה, כבר לא מצאתי את נטע.
אין לי מושג מה קרה איתה. אולי היא עפה למרחב האווירי של ירדן, לים התיכון,
למצרים, לסוריה… לכל מקום שהרוח תעיף אותה.
או שאולי היא פשוט… התפוררה לערימת אבק ולא הצליחה לשרוד, זאת בהחלט אפשרות.
היו לי קצת רגשות אשמה.

הנה הקטע השני שחלמתי: (הוא יצא יותר קצר *-*)
בשנייה אחת ולא צפויה אני בחוץ.
אבל איך? לפני רגע הייתי בבית אחרי שהשארתי את נטע בשדה הקרב!
פתאום הסערה הפסיקה. התחיל לרדת רק שלג רגיל, אבל שלג קפוא.
טנקים הופיעו משום מקום. על כל טנק שראיתי נתלה דגל עם ציור לא ברור…
יש שם ציור של דובי כועס.
מכל טנק יצאו דובים שהכריזו שכבשו את כל המזרח התיכון ב- 5 דקות,
ועכשיו גם הצליחו לכבוש את חצי ממדינת ישראל.
המקום שבו אני גר נמצא בחצי הכבוש של ישראל.
הדובים עמדו בשורה ושרו במילים בשפת הדובים.
נראה לי שזה היה ההמנון שלהם…
נטע הייתה קשורה בשבי, הבנתי שאני יכול להיות הבא בתור.
התחלתי לברוח לעבר מערה שהופיעה גם משום מקום חצי סנטימטר ליד הבית שלי.
נכנסתי למערה כשפתאום היה בה נעים, כאילו שבחוץ לא יורד שלג.
בחצי אחד נעים ובחצי השני קפוא.
ראיתי במערה צל… צל של… צל של… צל של מה?!
לפתע הדובי שנראה על הציור הופיע עם פרצוף מרושע וצוחק.
צרחתי בכל המערה אבל הבנתי שאין לי כבר לאן לברוח.
פתאום נטע נכנסה מדלת סתרים שהייתה במערה ואמרה לי:
'אמרתי לך, לא היית צריך לעשות את זה.'
ואז היא נעלמה. הסתכלתי אחורה על גדוד הדובים שהתקרבו אליי,
ושוב ראיתי את נטע קשורה בחוזקה. איך היא יכלה לצאת משם, להופיע במערה
ובשנייה אחת להיות קשורה בלי שגדוד הדובים הרשעים ישימו לב?
הדוב הגדול התקרב אלי…

זהו.. כאן נגמר החלום.
והאמת שאני לא מצפה להערות, כי זה חלום [-;