למרות כל השנים ,הכאב עדין בלב.

ביום חמישי הקרוב , יהיה אזכרה לאדם יקר שנפטר לפני כמה שנים, הבן אדם זה סבא שלי מצד אמא . המחשבה הזאת שהוא אינו חיי עדין מצמררת איתי, כאילו הוא רק אתמול …איך אפשר להתרגל למחשבה שמישהו מת ? איך בכל לאפשר לעלות על מילים את זה, להגיד \"הוא איננו הוא מת\". הייתי ילדה שזה קרה אבל אני זוכרת כל דבר כל פרט , אמא שלי הייתה בהריון באותו הזמן עם האח השלישי שלי, היא נכנסה כולה בוכה, אני כבר קלטתי מבלי שתגיד, אבל היא בכל זאת אמרה , תפסתי את ידי, ניסתי לצבוט את עצמי שהוכל לצאת מהחלום , אבל זה לא היה חלום זה היה אמת , היא בכתה ואני שתקתי, בבית הקבררות , שכולם בכו , ואמרו מילות פרידה, אני דיברתי כאילו הוא פה, כאילו כלום לא קרה, אני צחקתי חייכתי , אמרתי \"הכל בסדר, מה יש לכם הוא פה? הכל הצגה\". איך אדם , שחייתי איתו , צחקתי ,דיברתי ,חיבק אותי נישק אותי לימד אותי , העריך את מי שאני, היה כל כך פיזי , מוצק יכול לעלם בשניות ולהפוך לאוויר לכולם כאילו לא היה איךך ?!

היום סבא השני שלי מצד אבא שלי נלחם כל יום על חייו, ואני …. אני יושבת בבית ולא יכולה לראות אותו לא מסוגלת לתאר לי שאני עומדת לעבור את אותו הדבר, לכן אני חושבת \"הוא לא ימות זה לא הגיוני\" זה באמת לא יכול להיות הגיוני, הוא חולה , אני יודעת את זה, לא טוב לו גם את זה אני יודעת , אבל למה למרות הכל אני מרגישה שהוא לא יכול למות, שהאופציה הזאת בלתי אפשרית לא נראת לי.

אובדן, דבר נורא כל כך , שובר אותי כמו פטיש ששובר את הלב ושובר אותו לאלף רסיסים, אני לא רוצה בזה , אני רוצה שיתרחק ממני הצער , אובדן הכאב הזה, החששות .

אני רוצה להאמין שסבא שלי ז\"ל זה שמת , הגיע למקום טוב יותר, שהוא בגן עדן ושומר עלי , אבל .. אם תשאלו אותי איפה באמת הוא אני יגיד לכם \"אצלי בלב…\" .