למרות הכל

הכרתי אותך, בדרך מאוד אופיינית לי, הדרך שבה אפשר להסתיר את עצמי.
ולהיות כל מה שאני רוצה, ואיך שאני רוצה, מתי שאני רוצה.
אני מודה, אהבתי את הדרך הזו, התמכרתי אליה, אני עדיין מכורה.
אני אוהבת את היחס הזה שאתה וחבריך נותנים לי, ההרגשה הזו להיות משוייכת.
ההרגשה הזו להגיד מה שאתה חושב, למרות הכל.
ההרגשה של החופש..
אתה וחבריך, הם הגורם לזה שהתמכרתי לכך, להרגשה הזו ולא מ-סיבה רעה.
אני אהבתי את השיחות שלך, והבדיחות מהסוימות שלך, אני מודה שגם מבלי להגיד הרבה מידי, הצלחת לגרום לי לגחך.
גרמת לי להבין שיש על מי לסמוך, ובעקבות זאת גם שיתפתי אותך בדבר אישי שלי, דבר שבעצם היה יכול לשבור את כל התדמית הטובה והמושלמת שבניתי לעצמי בדרך המסתורית הזו שבה הכרתי אותך.
ולמרות הכל, זה לא שהתייחסת אלי באופן מוזר, וצדקתי בהשערות שלי, אתה תמיד שנאת ורבת איתי כהרגל.
ולמרות כל התדמית הזו 'המדהימה' כביכול שיצרתי לעצמי בדרך הזו.
אתה עדיין רואה אותי כילדה סתומה', אתה מעליב אותי ופוגע בי.
אתה איש עקשן, עקשן ודעתני.
אתה רוצה שאני אשנא אותך, אתה ממש נואש לכך.
אבל אני לעולם לא אשנא אותך, אין לי על מה.
כי הדרך הזו היא דרך מרגשת, אך לא אמיתית.
זאת לא המציאות, אתה לא מציאותי.
אתה רק ידיד שלעולם לא אכיר, ידיד טוב.
ידיד שהיה שם לצידי שכעסתי, שעודד אותי ברגעים הנכונים.
ואולי למרות שאני עדיין כועסת עליך, שרבת איתי כלכך הרבה פעמים
וגרמת לזה שגם חבריך לא ממש סובלים אותי.
אני עדיין לא שונאת אותך, אלא רק מאוכזבת.
אני מודעת לעצמי שאתה ילד טוב, אני לא אגזים, אבל אתה בהחלט איש חכם.
כי אם לא היית כזה, כנראה שכבר לעולם לא הייתי מדברת איתך.
ולמרות שאני רבה איתך, וכועסת עליך
אני אף פעם לא שוכחת את הדברים הטובים שהיו לנו כשדיברנו, כשהיינו ידידים.
אני אשמע פתטית, אבל גרמת לי להרגיש שלמרות הכל, למרות כל המציאות המלותשת והדפקטית הזו, יש דרך אחרת, אחרת לשנות את המציאות הזו.
הדרך הזו הייתה לפנות לעולם שלך, לעולם שלך ושל חברייך.
ואני?
אני עדיין לא מצליחה לצאת מהעולם הזה,
ולמרות הכל?
אני לא שונאת אותך, יכול להיות שזה בגלל ההערכה הגדולה שלי כלפיך כבן אדם.
או היחס אליך כאדם שאני לא מכירה, כאדם שלעולם לא אכיר.
אין לי דבר להגיד חוץ מעל תודה על הימים הטובים שהיו לי איתך.
אני כבר יותר מידי כועסת עליך מכדי שהם יחזרו, אבל לפחות יש לי במה להיזכר..