למות.

אני לא מפחדת למות, אבל פחדתי להגיד את לאנשים, שלא יחשבו שאני משוגעת יותר ממה שנראיתי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שדמיינתי את הסוף שלי, הייתי ילדה וחשבתי שאם אעבור מתחת לבניינים רבי קומות, ובמקרה באותו הרגע שאעבור מתחתם, תהיה רעידת אדמה חזקה, משהו כמו תשע בסולם ריכטר, אז אני אקבר מתחת להריסות. ואז, גם אם ימצאו אותי מהר, אבל אני כבר אהיה מאוד מתה. למרות זאת המשכתי לעבור מתחת לבניינים האלו הגבוהים. זה נורא קשה להבין ועוד יותר להסביר.
בשבילי זה לא משנה, מחר, עוד שנה או עוד שבעים, זה פשוט לא משנה. כמובן שיש עוד הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל כשאת מתה לאף אחד לא אכפת אם עשית את הבאנג'י הזה שרצית לעשות או כמה נהנת מהעבודה שנאלצת לקום אליה כל בוקר, אין את מי להרשים בסיפורים ארוכים על הרפתקאות מוגזמות שאפשר להתווכח שעות על אם באמת קרו כמו שסיפרת במדויק או שקצת הפרזת.

הייתי רוצה שכשאגיע למקום הזה שם למעלה, אז אני אפגוש את אלוהים בכניסה, שיציג בפניי את מלאך הפאוור פויינט, שיכין עבורי מצגת בת שתי דקות שתספר את תמצית קורות חיי העלובים, כשברקע מתנגנת בריטני.
לגמרי הייתי רוצה את בריטני שם איתי באותו רגע, יש לה משהו בעיניים שאומר שאולי היא קצת יותר דפוקה ממני.
אבל מה זה משנה למתים מה היה פסקול החיים שלהם, או מה הם עזבו.
הם חיו, ואז מתו, וזהו.
כבר שום דבר חדש לא יסופר מבחינתם. הם לא משגיחים מהשמיים, או שולחים סימנים או מגיעים בחלומות.
התודעה שלהם נרקבת מספר קילומטרים מהמקום שבו אתם עומדים, באיזה קבר מאולתר שמעוטר במעט מאוד סטטוסים שאחז המת, קצת לפני שנשמתו אמרה חלאס, וכנראה שהוא חשב שהוא יותר ואתם חשבתם שהוא פחות.
אבל הוא מת עכשיו, וצריך להיזכר בכמה נפלא היה האדם. כשמבחינתו זה לא משנה איך יזכרו אותו, כי הזיכרון ההוא ימשיך לחיות אצלכם, בזמן שהוא ידשן היטב את הקרקע.