למה?

מישהו יכול לומר לי למה? למה זה קורה? למה יש אנשים שכל יום חייבים לסבול ולחשוב שלאף אחד לא אכפת מהם? למה הוא חייב לסבול בשקט, בזמן שהאחרים צוחקים עליו ללא כל סיבה? המקרה הזה הוא עליי, ועל חברותיי, ועל הכאב.
ככה זה התחיל, עם ילדה אחת. היא היתה חדשה, לא ידעה לאיפה ללכת, מה לעשות, את מי להכיר, וגם לא לדבר בצורה הנכונה. היא הייתה בודדה, עד שהכירה את חברתה הראשונה. הם התחברו מהר, והם חברות טובות במשך שלוש שנים.
השנייה היא הכירה שנתיים אחרי זה, והם הפכו להיות אחיות בנשמה.
לרגע אחד, הכל נדמה מושלם. שלושתם חברות טובות, לא נפרדות, חושבות שהם היו חברות לנצח. ואז הגיעה הדבר שלא פילג את החברות, גרם לסדקים להיווצר ושברים ליפול. הרכילויות.
שהאמת התחילה להתפשט בינינו, זה לא היה קל. זה היה משהו שהרס אחת מאיתנו, ואז עבר אחיי. לא ציפתי לזה, לא חשבתי שזאת תהיה דווקא אני. בהתחלה לא האמנתי לזה, זה הרי מגוחך! אני בחיים לא יחשוב על הדבר הזה, לעולם לא. להפך, אני רק מבועתת מעצם המחשבה. זה היה קשה. אוקי? קשה לקבל את האמת הכואבת שזה כל נכון, שמה שקיווית שלא יקרה קרה, ואת במקום שהו אין לך דרך מילוט. זה לא כל כך משנה, כי זה לא ישפיע לאורך זמן, זה דבר שחולף אחרי כמה זמן. אבל הנורא מכל, שחברותי חושבות אחרת.
במקום לעדות מה שאני עשיתי, ולתמוך ולצחוק מדי פעם על שטות קטנה, הן לא עוזבות את הנושא. הם שבחוץ ומזכירות אותו, שבות וחוזרות על אותך הדברים, וצוחקים על אותם הדברים שהפכו מזבוב לפיל. הן מלגלגות, צוחקות, והנורא מכל: לא אכפת להם ממני. לא אכפת להם ממה שאני מרגישה, לא אכפת להם מה אני חושבת. כי הרי זה בדיחה, וזה בסדר. אז תנו לתת לכם את נקודת המבט שלי.
נכון, בהתחלה זה מצחיק, אבל הזמנים מתחלפים ודברים עוברים, אז זה יגמר עוד מעט לא? אבל הן מניחות לנושא? לא. הן מעדיפות לחזור על אותן הדפוסים, אותם המקרין, אותם המילים, וצוחקת על זה כל פעם מחדש. וזה רע, כי אני גם לא יכולה להבין מה הן אומרות. הם מדברות בשפה זרה, כזאת שלא אבין אלה אם כן אשתמש באמצעי כל שהו בשביל לתרגם את שיחתן. אבל אני יודעת על מה הן מדברות, יש לו אוזניים, אני מזהה מילים מוכרות, ויודעת מתי להפעיל את האזעקה. ביקתמ, ביקשתי בכל ליבי, כל פעם שיפסיקו, אבל הן לאד הן שבות ומוחקות, שבות ולועגות, מצביעות צוחקות, ועוד מספרות לאחרים את אותם השקרים. הן מחשביות זאת כאל בדיחה, דבר שקר שתמיד מאפשר לצחוק על חשבונך. ולהם לא אכפת, בהם זה לא פוגע. שלאחת זה קרה, לא עשיתי זאת, לא אמרתי את הדברים האלה, הדברים שאני לא מזכירה. אבל בתוך תוכי הבנתי שלהם אכפת מזה יותר, שלהן זה יותר משנה ממני. אז כנראה כל הדבר הזה הוא בכלל את עליי, אלה עליהם. אבל אנשים מאמינים לי? אנשים חושבים שאני צודקת? לא. הם מאמינות לשקרים ולא לאמת, וזה באמת פוגע.
עוד דבר, זה כואב לי יותר כי הם יודעות מה קרה לי, מה העבר שלי, מה חוויתי בחיי. הן יודעות כמה סבלתי, כמה בריונות עברתי וכמה לא רציתי לחוות זאת שוב. אולי הם לא מבינות זאת, כי הרי הן בעצמן לא עברו זאת, אבל מה שהם עושות לי ומה שעברתי הם אותו הדבר. הם צוחקים, לועגים, מצביעים, מספרים לאחרים, ולא מרגישות את מה שאני מרגישה וחושבת שהכל זה סתם צחוק. אבל הן חברות , הן הרי אמורות להבין, לא? אכפת להן בדיוק כמו בטעם. להן מהזבל שהן זורקות, כי אפילו שאמרתי את אותם הדברים להם, הם אמרו ביי והלכו בדרכם, והשאירו אותי בחשכה ובקור, ויודעות שלי זה עוד לא יעבור.